הדרשה השבועית

בחוקותי

בין ישן לישן- נושן

אסטבן גוטפריד

בחוקותיי. הפרשה האחרונה של ספר ויקרא. עיקר הפרשה הוא פנייה של הקדוש ברוך הוא לישראל, שאפשר לתמצת אותה במשפט אחד: "אם בחוקותיי תלכו ואת מצוותי תשמרו יהיה  מדהים, ואם לא תשמעו לי - רע ומר יהיה לכם."

 

יש משהו במונולוג האלוהי הזה שהוא מאוד ישיר, מאוד רגשי, מאוד אנושי, אפילו אבהי. למרות המילים והדימויים הקשים המופיעים בתוכחה כמו " וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ... וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא כ"ו כ"ט-ל"ג). אני מוצא במונולוג הזה המון אהבה. אהבה קצת אובססיבית אולי, חונקת, אבל עדיין אהבה. מרוב אהבה אלוהים יוצא מכליו ללמד אותנו שיעור  שכנראה מאוד מאוד, אבל מאוד חשוב לו להעביר לנו:  שהבחירה בידינו. שאנחנו העם הנבחר כי נבחרנו לבחור, אשר בחר בנו מכל עם כדי להיות בוחרים.

 

לבחור בין וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע לבין וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ;  בין וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת  לבין וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם; בין וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם לבין וְהָלַכְתִּי אַף אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי (שם).


אהבת האל באה לידי ביטוי גם במבנה המונולוג. אלהים יכול היה להסתפק בתיאור השכר שנקבל בעבור קיום המצוות בפסקת הברכה. אבל הוא לא מסתפק בכך, והוא מתאר את התוצאה שתהיה לבחירה באפשרות השניה, מה יקרה אם "לא תשמעו לי". וכאן הוא מתחיל לתאר את ההשלכות הקשות של חוסר ההקשבה: "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת... (שם ט"ז). הוא אינו משוכנע שהמסר נקלט, לא בטוח שהוא מספיק ברור, ומוסיף "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (שם י"ח).


המבנה הזה של קללה, ו"אם זה לא מספיק, אז גם זה, וזה, וזה, וזה..." חוזר על עצמו 7 פעמים, ובכל פעם ביתר עוצמה.  "וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ", וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם", "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי"  "וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי, וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי""וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי" "וְאִם בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי" ....


אהבה חונקת. ממש חיזור גורלי. הוא לא מוכן לקבל 'לא' כתשובה. כמו איש מאוהב, או כמו אב שיודע שזה הדבר החשוב ביותר שהוא רוצה להעביר לבנו. הוא מבקש, הוא מתחנן, הוא מפתה, הוא עושה מניפולציות רגשיות, הוא מאיים, הוא עושה הכול כדי שהצד השני יקלוט את המסר. כי בסופו של דבר, ועל אף כל הפאתוס, אלהים יכול לעשות הכול, רק לא לכפות על הפרטנר שלו את הבחירה. חוסר היכולת הזו, כנראה די משגעת אותו, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להוסיף עוד אזהרות ועוד איומים. הכול כמובן, מתוך אהבה.

 

גם המיקום של הפרשה, כחותמת את תורת הכהנים של ספר ויקרא, מחזק את ההשערה שהכותב המקראי ראה בעיניו את מרכזיות המסר הזה: כאילו באה הפרשה לומר שהתורה על רגל אחת היא זאת: הבחירה בידכם. בידינו.

 

בכל רגע נתון אנחנו נקראים להכריע בין אלטרנטיבות שונות ולפעמים מנוגדות; והיום, בעידן הפוסט מודרני, שבו אין כמעט אמיתות מוחלטות והכול ניתן לערעור, לפרשנות, לביקורת - יותר מתמיד. עלינו לבחור כל הזמן.

 

אז איך בוחרים?  מה זה בדיוק "אם בחוקתי תלכו"? 

 

הרבה נכתב על הביטוי הזה. רבי חיים בן עטר, מחבר "אור החיים", מהמאה ה 18, הוא לבדו הציע 42 פירושים שונים לצמד המילים הזה. מתוכם, מצטט את ספר הזוהר וכותב:

 

 "כי מין הבהמה אינו משתנה מגדר שבו נולד, לא כך בני אדם, המשתנים לצד מעשיהם והולכים מגדר לגדר עליון... וממדרגה שפלה למדרגה עליונה"

 

האדם מסוגל להתפתח, לעבור – דרך בחירות – מגדר לגדר וממדרגה למדרגה. מוטיב זה קיים גם בחסידות. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כותב על אותו פסוק: "הצדיק נקרא בבחינת מהלך, לפי שהולך ממדרגה למדרגה".

 

זוהי תפיסה תהליכית, המעדיפה את האדם הבוחר והמשתנה על האדם שהגיע לשלמות. תפיסה האומרת שההליכה חשובה מהיעד.

 

אני זוכר את השיעור הראשון שלי בספר בראשית עם מורי הרב מרשל מאייר ז"ל. שיעור ראשון, בראשית א', מדברים על הבריאה, והוא מצייר על הדף עיגול ובתוכו קו שמתחיל מלמטה וחוצה את העיגול כלפי מעלה באלכסון. בעולם הקדום, אמר, תפיסת ההיסטוריה היא מעגלית, כמו עונות השנה, אין התחלה ואין סוף [כמו שכתב ביאליק "ויסוב הגלגל בלי סוף ובלי תחילה וחוזר חלילה (למנצח על המחולות)]. לעומת זאת, התפיסה היהודית המהפכנית היא שההיסטוריה נעה קדימה מנקודה לנקודה, תהליך של שינוי מתמיד, של בחירות המניעות שינוי  והתחדשות. גם ברמה ההיסטורית וגם ברמה האישית.

 

כל רגע נתון יש בו את הפוטנציאל להפוך לצומת בינארית, הבחירות שלנו מקדמות את ההיסטוריה האישית או הלאומית קדימה, אל עבר נקודה חדשה שבה אנו שוב נקראים לבחור באיזו דרך ללכת כדי להגיע לנקודה חדשה של חוסר שלמות, להמשיך ללכת ושוב לבחור, ושוב ללכת ושוב לבחור.


אחד הבדלים הבולטים בין פרשת התוכחה הזו לבין זו שבספר דברים הוא ששם הפנייה היא ביחיד, וכאן ברבים. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" לעומת "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו..." (דברים כ"ח א').

 

עיקרון ה"הליכה" הוא נכון גם ברמת היחיד, וגם ברמה של כלל ישראל.

 

פרנץ רוזנצוויג כתב עוד לפני הצהרת בלפור: "הציונים עלולים להשיג את מטרתם, שהיא בהישג ידם" והזהיר מפני הסכנה שיש באומה שמשיגה את מטרותיה הלאומיות ומפסיקה "ללכת". האידאלים של המדינה בדרך עלולים לקפוא במדינה בפועל. היום, אחרי 60 שנה של עצמאות, אי אפשר להגיד שטעה בהרבה.


אם הוגי הציונות היו רואים שאחרי 60 שנות מדינה יהודית, 100,000 איש שולחים קלטות כדי להתקבל להישרדות 2, וגיבורי התרבות שלה הם משה ודן מנו, היו בוודאי מתהפכים בקברם.

 

רבי מאיר שפירא מלובלין דרש על הפסוק "בשוב ה' את שיבת ציון הינו כחולמים", שאנו בעצם מתפללים לכך שגם כאשר נשוב לציון, נשמור על החלומות שחלמנו כשהיינו בגולה.

 

אנחנו כאן, כרבנים לעתיד, בחרנו להמשיך לחלום, להמשיך ללכת ולהמשיך לבחור. זאת אחריות גדולה מאוד ומכבידה לעתים. גם בתוך המסגרת המחייבת והמחויבת הזו שבחרנו ללמוד בה, ולצמוח בה, יש הרבה מאוד אפשרויות בחירה. חיים בן עטר, אותו רב מרוקאי שפירש 42 פירושים ל"בחוקותי תלכו" מציין בפירוש ה-41 שלו, "בחוקותי תלכו - שהרשות נתונה ללומדי תורה לפרש בה ולדרוש בכמה אורחין ושבילין" (רק אצלו כבר מצאנו 42 אורחין ושבילין).

 

גם לנו יש הרבה "שבילין", וזה לא קל. כי זה שאנחנו מהחולמים, זה לא אומר שאנחנו יודעים לבחור, וזה שאנחנו מהבוחרים לא אומר שתמיד יודעים לאן ללכת.

 

אנחנו רוצים לשמר ולחדש, להתחייב ולהישאר פתוחים, להקפיד ולשחרר, לבנות לעצמנו השקפת עולם עקבית אבל גם סובלנית, לפעמים אפילו כלפי אלו הקוראים לדה-לגיטימציה, רוצים להיות פלורליסטים אבל שלא ידרכו לנו על האצבעות... לא פשוט... לפעמים הערפל מאוד סמיך.

 

אבל מתוך הערפל הזה מצאתי נקודת אור אחת בתוך הברכות בתחילת הפרשה, שיש בה כיוון מעניין:

 

בין תאורי הברכות יש פסוק שאומר "וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ" (שם י). הפירוש הרווח ל"ישן מפני חדש תוציאו" הוא חקלאי - מרוב שפע נצטרך לפנות את התבואה הישנה כדי לפנות מקום לתבואה החדשה, למרות ששתיהן עדיין טובות ואכילות.


אבל אברבנאל מפרש, שה"אכילה" בפסוק אינה אכילה חומרית, אלא אכילה רוחנית.


זה יכול היה להיות טיעון חזק כלפי הקיפאון של האורתודוקסיה, שמחרימה את החדש מפני הישן, או שאוגרת את הכול, את הישן ואת החדש, ולא מפנה מקום בכלל. אבל בעצם יש כאן 3 קטגוריות של חומר רוחני, או של היצירה התרבותית היהודית: ישן נושן, ישן וחדש. הישן מפנה את מקומו לחדש -  זה מה שקורה ביהדות הליברלית, בתפילה, בהלכה, במנהגים, לפעמים גם בערכים. מחדשים חידושים המותאמים לרוח הזמן. אבל יש גם את הישן נושן, את הישן שרק משתבח עם הזמן. לפי הברכה, זה האוכל הרוחני העיקרי, או המשובח.


השאלה היא מה מתוך השפע הרוחני שאנו מתעסקים בו הוא בבחינת ישן נושן, מה הוא בבחינת סתם ישן, שרצוי להוציאו מפני החדש. גם כאן, התשובה היא בהליכה, בהתנסות, ב"נעשה ונשאל", בניואנסים הדקים של הבחירות שלנו. ולא פחות חשוב, בדרך בה זה נעשה. אין לכך נוסחה, אבל את מתנת הבחירה קיבלנו מהקדוש ברוך הוא ממקום של אהבה. ואולי, מזכירה לנו הפרשה כי לתוך התבשיל הזה שאנחנו מכינים במטבח הרוחני שלנו, שבו אנו מכניסים לסיר קצת חלומות, הרבה בחירות, מנה גדושה של הליכות, חצי כוס ישן נושן, רבע כפית ישן ו"חדש" לפי הטעם, כדאי להוסיף גם קורטוב של אהבה. ומי יודע... אולי יתברר לנו, שזה התבלין הסודי. כמאמר 'המשורר הדגול' ז'אק כהן: ביהדות כמו בחומוס, או שעושים באהבה, או שלא עושים בכלל.