הדרשה השבועית

בהר

"וחי אחיך עמך"

כאשר אנו קוראים בפרשת השבוע ומוצאים בה ביטוי אחד אשר חוזר על עצמו אנו נוטים להרים גבה ושואלים את עצמנו מדוע היה צריך לחזור על אותן המילים פעמיים? כאשר הביטוי הזה חוזר על עצמו שלוש פעמים באותה פרשה, ובנוסף לכך הביטוי הזה הוא ייחודי רק לפרשת השבוע, הדבר אומר דרשני.


כזה הוא המצב בפרשת 'בהר'.

בויקרא פרק כה בפסוק כה כתוב:

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.

 

עשרה פסוקים לאחר מכן אנו קוראים:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.  (שם לה-לו).

 

ומיד לאחר מכן הביטוי "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ" חוזר על עצמו שוב:

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ. (שם לט-מ).

 

המילה "ימוך" היא ייחודית לכאן. הכוונה היא לאדם המגיע למצב בו הוא מוגדר כאדם עני. אבות דרבי נתן רואה במילה "מך" את  אחד משבעת הכינויים לאדם העני:


"ז' שמות נקרא עני. עני. אביון. מסכן.
מך. דל. דך. רש. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל רואה דבר ואינו אוכל דבר ואינו שותה. מסכן שהוא מסוכן בנפשו. מך שהוא מך עד האסקופה. דך שהוא מדוכדך. דל שהוא דל מנכסיו. רש שהוא מתרושש" (מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג ד"ה ז' שמות).

 

משמעות הדברים הללו היא שהמך נמצא באסקופה, היינו הוא ירד אל הדרגה הנמוכה ביותר בתוך ירכתי ספינה השטה על הים.


מצד אחד יש כאן קשר בין המילה "ימוך" למילה נמוך, במובן של אדם שירד מנכסיו ואינו נמצא עוד במעמד הכלכלי שהיה בו קודם לכן.


הדימוי הזה גם מתאר אדם הנמצא עדיין על הספינה, יחד איתו הנוסעים האחרים, אך מצד שני רק קרש עץ דק אחד מפריד בינו ובין המצולות. אדם אשר נמצא עדיין בתוכנו- אשר רואה ושומע את כולם מעליו, אך אינו יכול להגיע אליהם בהיותו שרוי בתחתית.

 

אם כן המילה "ימוך " מתארת את ההנמכה של האדם ממקום רם אל השפל. לא מדובר רק על המצב הכלכלי, אלא אף על מצבו הנפשי של האדם אשר נקלע לצרה, כמו שנאמר במדרש על המסכן שמסכן את נפשו. מדובר על אדם היורד ממצב מרומם לדכאון הרוח. מכאן חשיבותה של המילה "אחיך" בביטוי שלפנינו. היות והוא אחיך אל תתיחס רק למצבו הכלכלי, אלא דאג לו, שמור עליו; אל לך להשפיל ולדכא את מי שהוא אחיך.

 

מדובר גם על המצב טרם הנפילה. זאת אנו לומדים מתוך המלים "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" - היד המטה רועדת מחולשה, מעידה על הנפילה ההולכת וקרבה. אם לא נעשה משהו עשוי האדם לפול, ואז המצב יהיה קשה עוד יותר. המדרש ראה את הדברים כך:

 

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך אל תניחהו שירד, למה הוא דומה למשוי שעל גבי חמור עודנהו במקומו אחד אוחז בו ומעמידו נפל לארץ חמשה אין מגביהין אותן, מנין אם החזקת ארבעה וחמשה פעמים חזור וחזק שנאמר והחזקת בו, יכול אפילו אתה מפסידו לתרבות רעה תלמוד לומר עמך (ילקוט שמעוני תורה פרשת בהר רמז תרסה) .

 

אם נאפשר לאדם מקרבנו ליפול תהיה התוצאה קשה. קשה עוד יותר יהיה להרים אותו. כל זאת היינו יכולים למנוע אם היינו מחזיקים בו כאשר הוא עוד עמד על רגליו.


פרשת בהר מדברת ספציפית על מקרים בהם האדם פועל מתוך מצוקה גדולה, מקרים בהם הוא נאלץ למכור את שדהו, ללוות כסף או למכור את עצמו לעבדות לאדם אחר. המדרש אומר לנו במפורש לא לתת לאדם להגיע למצב כזה בו הוא חייב למכור את אחוזתו. אל תאפשר לו להיות נתון לחסדיך כעבד או כבעל חוב.

 

תמיכה כזאת מתייחסת לא רק למישור הכלכלי, אלא למה שהוא חשוב אולי עוד יותר - למישור הרוחני- אותו פרוש למילים "וחי עמך" שחוזר גם בדברים "וחי אחיך עמך". הכוונה היא לא לתת לרוחו ליפול. מדובר כאן על אחריות הדדית, אחריות כללית. לראות את הנזקק אולי עוד בטרם הוא עצמו קורא לעזרה.

 

הפרשה שלנו נקראת 'בהר'. אדם הנמצא על ההר רואה הכל מלמעלה, אך מה עם אלו הנמצאים בספינה ורואים את הכל מלמטה? הר סיני המוזכר בפרשה שונה מכל הר אחר בכך שרק אם יודעים להושיט יד למי שמך לבו, למי שאינו נמצא בפסגת חייו, הופכים לשותפים אמיתיים למורשתו - מורשת הר סיני.

 

כרבנים לעתיד אנו לומדים רבות על המורשת שניתנה בהר סיני, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. לימודים חשובים לא פחות הם אלו אשר בהם אנו מקבלים את הכלים לזהות-לראות את הנזקקים ולתמוך בהם, בין אם הם בקהילות שלנו ובין אם הם בינינו, בקרב המשפחה, החברים, העמיתים או אלו הנמצאים באסקופה ומביטים בנו מלמטה. אנו מצטיידים לא  רק בכלים מקצועיים, אלא בכלי עזר למה שעבורנו הוא דרך חיים, דרך שאנו כתלמידי הקולג' צריכים ללמוד להתמודד איתה בכל יום. אין אנו חפצים בתפקיד בו ניתן להשקיף על העולם מבחוץ, מהר גבוה או מאחורי גדרות התורה. תפקידנו קשה בכך שהוא מחייב אותנו לגעת בזולת ולהחזיקו ברגע ש"מט ידו".

 

הנושא המרכזי בתחילת הפרשה הוא שנת השמיטה ושנת היובל. יבול הארץ והחובות אמנם נשמטים מידינו בשנה השביעית , אך אל ניתן לאדם היושב בארץ להשמט מידינו.


על היובל נאמר "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ". גאולה אמיתית באה כאשר מתקרבים אל האדם הנזקק לנו לעת צרה, ואפילו לפני שהוא מגיע אל הנפילה, כמו שכתוב – "ובא גאלו הקרוב אליו". כדי להביא את הגאולה חייבים להתקרב אל האדם. הפרשה אם כן מצווה אותנו למעשה לתת גאולה, ובגואלנו את אחינו מכל צרה אנו אכן דואגים לקיום המצווה "גאולה תתנו בארץ" .


כן יהי רצון.