הדרשה השבועית

נח

זאת אות הברית

הרב פרופ' יהוידע עמיר

לזכרו של הרב פרופ' דוד וייסברג ז"ל, חוקר מעמיק של המקרא ושל תרבות מסופוטמיה, קורא נאמן ונלהב של התנ"ך, איש אמונה שהעמיד תלמידים הרבה.

עם התפתחות מדע המקרא המודרני וחקר תרבויות מסופוטמיה במחצית המאה התשע עשרה, התעוררה סערה עזה סביב סיפורי היסוד של ספר בראשית. על לוחות עתיקים, מתחילת האלף השני לפני הספירה, הרבה לפני שדרך כוכבה של תרבות עם ישראל המתועדת במקרא, התגלו בהדרגה סיפורי הבריאה העתיקים של תרבויות הסביבה. כזה הוא, למשל, סיפור "אֶנוּמָה אֶלִיש", אפוס מיתולוגי צבעוני המתאר את מאבקי הכוח האלימים בעולם האלים, שבסופם בורא האל מורדוך את העולם. אחד מרגעי השיא של מהלך זה הוא ביתור גופתה של האלה העתיקה תִיאָמַת לשניים: השמים מזה והארץ מזה, ואיטום השמים כדי שהמים העליונים לא יזלו על הארץ. "חציה כונן ויקרֶה שמים/ נטה יריעה, משמר הציב/ לְבל תגיר מימיה - צִוָה עליהם" (תרגום ש. שפרה וי. קליין).

קשה היה שלא לראות את הקֶשר לסיפורי הבריאה המקראיים: גלגולה של תיאמת לתהום, שמעליה מרחפת רוח אלוהים; יצירת רקיע השמים על ידי הבדלת המים העליונים מהמים התחתונים; בריאת המאורות לאחר הפרדת השמים מהארץ; עוד יותר מכך – המאבק ב'תנינים' ובמפלצות, שסיפור בראשית רק רומז אליו, אך סיפורי הבריאה שבספר איוב (פרק לח) ובמזמורי תהלים (למשל מזמור עד ומזמור קד) מבטאים אותו בגלוי: "אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל לְעָם לְצִיִּים" (תהלים עד, יג-יד). חוקרי המקרא הגרמנים, רבים מהם לוקים בגישות אנטישמיות מובהקות, לא יכלו לדעת אז שמוטיבים אלה חדרו גם אל עמקי ספרות חז"ל. כך, למשל, מביא התלמוד הבבלי (בבא בתרא עד ע"ב) את דברי אחד מאבות המסורת האמוראית, הנסמכים על פסוק מפרק אחר בספר איוב: "אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאוֹת אֶת הָעוֹלָם, אָמַר לוֹ לְשָׂר שֶׁל יָם, פְּתַח פִּיךָ וּבְלַע כָּל מֵימוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, דַּיִי שֶׁאֶעֱמוֹד בְּשֶּׁלִי. [מִיָד] בָּעַט בּוֹ וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כו, יב) "בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב"

מסעיר אפילו עוד יותר היה גילויו של האפוס האכדי בדבר גִילְגָמֶש. מיתוס זה מעוגן גם הוא בסיפור בריאה (שבו נברא האדם מן העפר, מצוי בין עצי הגן, מאבד את חיי הנצח). שיאו בסיפור מבול שרבים מפרטיו מוכרים היטב לקוראי פרשת נח. אחד מגיבור משנה שלו הוא אֶנְכִּידוּ, שם דומה למדי לנח. הוא נפתח בכך שאחד האלים מזהיר את הגיבור (אותניפישתים) וזה בונה ספינה בצורת תיבה ומעלה אליה את בני משפחתו וכן חיות רבות. הוא ממשיך במי הנהר העולים על גדותם ומשמידים את החיים, עד שהתיבה נחה על הר גבוה (הר ניציר, מעט דרומית להר אררט). לאחר שוך המים שולח הגיבור שורה של עופות (יונה, סנונית, ולבסוף עורב) לבדוק האם הארץ יבשה וניתן לצאת מהתיבה. רק כשהאחרון שבהם אינו שב לתיבה, הוא יוצא עם משפחתו ומקריב קרבן לאלים. הללו נלהבים מריחו ונאספים סביבו "כזבובים". האל שהביא את המבול מברך עתה את הגיבור, והאלים כולם מחליטים ששוב לא יביאו מבול. הם נותנים לכך סימן: תליון על צואר אחת האלות. ההקבלה ברורה וחדה. הסיפור המקראי, שכל תיארוך סביר של התהוותו יציב אותו הרבה לאחר התהוות המיתוס האכדי, בנוי על אותם אדנים ממש של מיתוס זה. כשמפרידים את יסודות הסיפור המקראי למסורות השונות המתנגשות בו, נראית ההקבלה למיתוס האכדי ברורה אפילו עוד יותר.

אם נצרף לכך את גילויים, כחמישים שנה מאוחר יותר, של חוקי חמורבי מלך בבל שחי בתחילת אותו אלף, תתברר מלוא עוצמתה של המהפכה בהבנת מקומו ומעמדו של המקרא. עד כה ראינו בספר זה מהפכה בתולדות אנוש. הוא יסוד מוסד לתרבות המונותיאיסטית היהודית והנוצרית, ובעקיפין גם לזו המוסלמית. האם עתה מתברר שאינו אלא פלגיאט, העתקה גסה של מיתוסים מסופטמיים ושל חוקים בבליים בני תקופות עתיקות בהרבה? האם לאור תגליות אלה שומה עלינו להתבונן מחדש במקום שהמקרא עצמו נותן לבבל בפרשת נח, ובעובדה שבפרשה הבאה הוא מעיד על כך שמוצאו של אברהם הוא מאור כשדים? האם אין בכך כדי להעיד שאפילו המקרא עצמו אינו מצליח להתכחש לכך שמשם מוצאו, משם סיפוריו, משם רעיונותיו וחוקיו? במשך עשרות שנים התנהל, אפוא, הפולמוס העז סביב המקרא תחת משחק המילים, המעוגן בכותרת הרצאותיו של חוקר המקרא הגרמני המוביל בתחילת המאה העשרים, פרידריך דליטש, "Bibel", המקרא, או, לאמיתו של דבר "Babel", בבל, שממנה הכול הועתק.

צריך לומר שעוצמתו של הזעזוע הייתה רבה, בעיקר בשביל הזרמים הלא-אורתודוקסים שרצו לבסס את יהדותם על הנאמר במקרא. בשביל היהדות המסורתית, הפרה-מודרנית, כמו גם בשביל חלק ניכר מהיהדות האורתודוקסית בעת החדשה, לא המקרא היה התשתית היסודית של היהדות, אלא התורה שבעל פה. היא זו שעליה הייתה מבוססת ההלכה, ושאותה למדו תלמידי חכמים. היא אפילו הייתה זאת שלימדה מה משמעה של תורה שבכתב וכיצד ראוי לקרוא אותה. יתרה מזאת, בשביל הפרשנות המסורתית היה טקסט התורה שבכתב ממילא דבר אלוהים, נצחי ונטול זמן. טענות מחקריות בדבר קדימות הטקסט הבבלי לזה שבתורה, בדבר העתקה או זיוף, יכלו להסעיר מעיקרם רק יהודים שדרכם למקרא הייתה מלכתחילה אחרת. הזרמים המודרניים – ההשכלה, הרפורמה, הציונות, הספרות העברית החדשה – הם שהעמידו את המקרא במוקד הזהות היהודית. הם שתבעו, במקביל להתפתחויות התרבותיות והמחקריות באירופה הנוצרית, לראות בו הֶקשר עצמאי ויוצר, לפרש אותו מתוכו כיצירת הרוח הגדולה שכוננה את המונותיאיזם בכלל ואת התרבות היהודית בכלל. סיפורי המקרא, דברי הנביאים, היסוד המוסרי שבחוק המקראי, השירה האדירה הבוקעת ממנו – כל אלה היו בשבילם לא רק הספרות הקלסית העתיקה והמפוארת של עם ישראל, אלא גם המבוע, שממנו יפכו מימיה של התחדשותה הגדולה של התרבות היהודית המודרנית, ויצמחו חיי הרוח הראויים ליהודים בני הזמן. זרמים אלה ידעו גם ידעו שלתביעה זו יש מחיר והיו נכונים לשלם אותו בשמחה. הם לא היססו למרוד, לעתים באורח חלקי, לעתים במלוא התנופה האפשרית, בפרשנות המסורתית ובאורח שבו הציגה את המקרא, את חוקיו, את גיבוריו ואת סיפוריו. הם היו גאים בכך שגאלו את המקרא, יצירת הרוח הנצחית הזו, מידיה הכובלות של מסורת שביקשה לצמצם אותה ולהתאימה לתפיסותיה ולדרכיה. משום כך, בשבילם, בשביל מי שבאופן זה או אחר, זו הייתה דרכו הפרשנית וזו הייתה דרכו אל התחדשות הזהות היהודית, הייתה קשה במיוחד המכה שהנחית גילויים של המקורות הבבליים. הם, הרבה יותר מאחיותיהם ומאחיהם האורתודוקסים, היו חייבים לשאול האם בכך עלה הכורת על משמעותו של המקרא בשבילנו, בשביל חיינו ובשביל רוחנו.

פולמוס המקרא ובבל כשלעצמו נראה היום רלוונטי הרבה פחות. הרוצים לקעקע את מקוריות המקרא יכולים למצוא עיגונים אחרים. יש הרוצים לתלות את המונותיאיזם בהשפעת הרפורמה הדתית של אמנחותפ הרביעי (אחנאתון), כאילו מפעלו "מסביר" את המונותיאיזם המקראי ועושה גם אותו לפלגיאט. אחרים טורחים ללמדנו שלנרטיב המקראי אין כמעט שום נגיעה להיסטוריה של התקופה, ושכל סיפורי המקרא אינם אלא פרי דימיון תעמולתי מאוחר בתקופה שאנחנו מכנים באורח נאיבי "תקופת הבית השני". ועוד כהנה וכהנה הצעות. לכולן יסוד מחקרי, אך כולן מעוגנות גם באידיאולוגיות תקיפות ולעתים גם תוקפניות, המבקשות לקעקע יסודות זהות ומחשבה בני ימינו.

מנגד, מתייצבת האמונה העממית העקשנית כאילו חובה עלינו להאמין שכל המסופר במקרא הוא אמת היסטורית, שכל חקיקה המופיעה בו היא ביטוי עילאי לצדק אלוהי, שכל תפיסה המובעת בו היא תמצית היופי והמוסר. מבקשים לשכנע אותנו באותות ובמופתים, שכל סימן שאלה שנציב על הטקסט המקראי הוא דבר כפירה, שימוטט את בניין המקרא כולו על ראשנו. כאילו לא למדנו ולא לימדנו דבר; כאילו לא נערך מחקר היסטורי מעמיק ונלמדו לשונות ותרבויות; כאילו לא השכלנו מאומה בשאלה כיצד מתפתחים מיתוסים, נרטיבים ותרבויות; כאילו לא ידעה מסורתנו, מאז ומעולם, להיות נאמנה וביקורתית בה בעת, פקוחת עיין ומסורה, מעוגנת היטב ופורצת דרך פעם אחר פעם.

מה יכול, אם כן, להיות המקרא בשבילנו? דרכנו אינה צריכה להיות הכחשה גורפת של הביקורת המדעית ואף לא קבלה עיוורת, המתכחשת לתרבות ולמדע. אנחנו מבקשים להמשיך ולהיות בנות ובנים נאמנים לשתי המסורות המפוארות שמהן צמחנו: הרפורמה והציונות, ולהמשיך לאחוז באותו עוז במקרא כיסוד חיינו והתחדשותם. איננו נכונים להתכחש לעובדות הספרותיות. דווקא משום שהמקרא יקר לנו, אנו שואפים להישיר מבטנו בו ולהעשיר את הבנתו בכל מה שהמחקר במיטבו יכול ללמדנו. המקרא לא יאוים בעינינו מהעמדתו בתוך ההקשר התרבותי שממנו צמח, או מביקורת היסטורית ורעיונית של הנאמר בו. אדרבא, אלה יציבו אותו מול עינינו, ואותנו מול ציוויו, באור נכון יותר, ראוי יותר. הם יציבו אותנו נוכח המִצווה המעצבת את חיינו. בהקשיבנו לקולות האנושיים הדוברים מכול פסוק ופסוק בו, נזכור שככל מעשי אנוש, גם קולות אלה נתונים להתפתחות היסטורית, לזמניות, ליחסיות, לאפשרות השגיאה. אבל נזכור גם שקולות אלה מבטאים את עמידתם של דורות נוכח אלוהים, את דבר האל שביקשו לשמוע ולפרש, את חייהם עם בני האדם ולפני אלוהיהם.

כשנקרא כך את פרשת נח תתברר לנו בנקל לא רק ההקבלה בין הסיפור המקראי לסיפורי המיתוס האליליים הקדומים שמתוכם ולאורם נוצר. דווקא מכוח העמידה על ההקבלה הזאת יוכרו לנו ייחודו הגדול של הסיפור המקראי והאורח שבו המקרא מצַווה על חיינו שלנו, הרחוקים כל כך מחיי החברות שצמיחו את התרבויות העתיקות ההן. לא במלחמת אלים מדובר אלא באל הבורא בטובו את העולם, הרואה "כי טוב" ומצווֶה על יצוריו לבחור בטוב. לא תחרות יצרית בין דורות אלים מביאה את המבול, אלא העובדה שהתרבות האנושית מַלאה חמס, שהאדם השחית דרכו על הארץ. לא בידידות בעלמא בין הגיבור לאחד האלים תלויה העובדה שהאנושות אינה נכחדת במבול, אלא במפעלו של אחד שמצא עוז בלבו, גם בעיצומה של אורגיית החמס והעוול, להיות "צדיק תמים בדורותיו". לא בהחלטה טכנית שלא להביא עוד מבול על הארץ מדובר, ובהמרת המבול באמצעי דילול אחרים של האנושות, כמחלות וכחיות טרף, אלא בברית בין האל לבין האדם. "זאת אות הברית" בין האל לבינינו, זו אחריותנו שלנו לבריאה כולה, זו המִצווה התובעת מאתנו לעצב לאורה את חיינו בעולמו של האל, בעולמנו שלנו.