הדרשה השבועית

עקב

למי מגיע הקרדיט

הרב עו"ד ישי רון

האגדה מספרת שכאשר שדרן רדיו שכח, דרך קבע, לתת קרדיט לטכנאים, ידעו הטכנאים להזכיר לו את קיומם...

נשמע קצת קטנוני, שכן מה זה כל כך משנה אם הוזכר שמו של הטכנאי אם לאו? ממילא אף אחד לא זוכר את שמו. מצד שני, אם זו קטנוניות, מדוע השדרן מקפיד לציין את שמו שלו בסוף השידור?

הדיון מעניין משתי נקודות המבט - זו של הטכנאי שתובע קרדיט, וזו של השדרן שנמנע מלתת.

גם בפרשת השבוע אלוהים דורש לקבל את הקרדיט לשידור היהודי (דברים ח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם: פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה: וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: ...וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה.

דרישת הקרדיט מצידו של האל די תמוהה בעיני: האם האל, הסלב האולטימטיבי, בורא שמיים וארץ, עם 100% רייטינג זקוק לקרדיט שייתן לו האדם?! בתנ"ך אכן מופיע האל כמי שתובע הוקרה אנושית, ממש כמו הטכנאי. אך אפשר להסביר את שאלת הקרדיט לא רק כצורך אלוהי, אלא כבעייתו של האדם שלוקח את כל הקרדיט לעצמו. הוא שעלול להפגע. וכי מה רע בכך שאדם יחוש כי "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"? הפסול הוא בכך שבמרבית המקרים זה פשוט לא נכון: אלמלא הטכנאי, אלמלא העובד הפשוט ו"הורי היקרים שהביאוני עד הלום" לא יכול היה האדם להגיע להשגיו. השדרן מלהג למיקרופון וברור לו מאליו שפטפוטיו ישודרו. עד... שיש תקלה בשידור, ומתברר שהשדרן השנון לא שווה מאום בלא הטכנאי. התרסקותו, הבלתי נמנעת של היהיר מהדהדת בקול גדול. ...שמחה לאיד אמרנו?!

מי שלוקח את כל הקרדיט לעצמו חוטא "בהערכת-יתר" שעלולה לגרום לאדם או למדינה להתבלבל ולחשוב שהיא באמת חזקה מאד ואינה זקוקה לשום ארה"ב כדי להגן על עצמה....

חטא הגאוה הוא חטא השכחה. ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע) מפרש: "וְרָם לְבָבֶךָ" - ותשכח כי עבד היית בשפלות לב, ותשכח העִנוי והרעב והצמא שהיה לך במדבר..." ומדוע חשוב לזכור את כאב העבדות? בהמשך הפרשה מחדד הכתוב את הרעיון בציווי (דברים י): וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. החמלה כלפי הגר נובעת מן הזכרון שגם אני הייתי שם; כפי שהבהיר זאת הפילוסוף תומס הובס: "הצער על צרת הזולת הוא חמלה, והוא מתעורר מתוך שאדם מצייר לו בדמיונו שצרה דומה עלולה לבוא גם עליו; ...והרואה עצמו כמחוסן מפני צרה מסויימת, שנואה עליו חמלה כלפי אותה צרה." מי שאיננו זוכר את רגעיו הדוויים, מי שמאמין בכוחו בלבד, אינו יכול לגלות רגשות חמלה כלפי החלש שנזקק לעזרה, כלפי מי שאינו יכול לצאת בכוחות עצמו מן המקום שבו הוא תקוע. ... היהיר רק שוכח שהגלגל מסתובב לו...

אדם שלבו גבה תופס את כל השאר כמי שנועדו לשרתו - כולם חייבים לו, ועל כן הוא גם פטור מלומר "תודה" - לאף אדם, ועל שום דבר, שהרי הכל נעשה בכוחו-בזכותו (או ביד המקרה). חיים נטולי "תודה" הם חיים של "מגיע לי" שהכל בם מובן מאליו ועל כן גם הכל חסר ערך.

להגיד "תודה" משמע להעניק ערך לדברים ולאנשים שסביבי, גם למה שנראה לכאורה מובן מאליו, כיוון ששום דבר איננו באמת מובן מאליו; הכל תלוי על בלימה - חיי, האוכל בצלחת, תחושת הביטחון... כשאין לי למי להודות מותר לומר "תודה לאל". ועל כך הערה אישית: אינני מצליח להתחבר לתפילות תחנונים (תפילות בקשה מן האל), כיוון שאינני מאמין ביכולתן לשנות מציאות, אך תפילת תודה היא שונה: עצם אמירת התודה גורמת לי לצאת מן המקום של המובן-מאליו, להיות מודע לאפשרות של האַין, של ההעדר, ולשמוח על היֵש.

היהדות מגנה את גבהות-הלב, ובצדק. אך האם בהכרח יש להעדיף את הקיצוניות האחרת? במסכת כלה רבתי נאמר (ד' יט'): "הוי עלוב ואהוב לכל, ושפל רוח בפני כל אדם, הוי כנוד בקוע שאינו נפתח להכניס את הרוח, וכאסקופה התחתונה שהכל דשין בה." בקיצור "תהיה סמרטוט, תשפיל את עצמך".

במאמר, שכותרתו: שפלות רוח וכבוד עצמי, שפורסם באסופת מאמרים בשם "שאלה של כבוד- כבוד האדם כערך מוסרי עליון בחברה המודרנית" שכתב תומס היל, טוען המחבר שקיימת חובה מוסרית על אדם שלא להיות "שפל רוח". ומיהו "שפל רוח"? מי שאינו מודע, או מתכחש לכך, שכאדם הינו בעל זכויות מוסריות בסיסיות, כגון הזכות לשוויון, או הזכות לכבוד, ועל כן הוא מוותר עליהן. המחבר מביא כדוגמא את "הרעיה הכנועה" הנכונה לשרת את בעלה, לוותר על רצונותיה מפני רצונותיו (ואוסיף: להידחק אחורה באוטובוס או בכל מקום אחר, להתעטף מכף רגל ועד ראש, והכל לרצון בעלה). "איש אינו רומס את זכויותיה, היא אומרת, שכן היא בהחלט מרוצה וגאה בשרתה כך את בעלה." אז מה פגם בכך שהאישה כנועה מרצון? ותשובת המחבר: בהתבטלות האישה מפני בעלה אין היא מעניקה את הכבוד הראוי לכלל המוסרי שקובע את ערך השוויון. המחבר טוען כי כמו שאדם אינו רשאי לפגוע בכבוד חברו כך הוא אינו רשאי לפגוע בכבודו שלו, ומאותו טעם עצמו: פגיעה בכבודו של כל אדם היא פגיעה בערך האדם באשר הוא. המחבר לא טוען כי אדם אינו רשאי למחול על כבודו, הוא רשאי ובלבד שאינו מקל-ראש בכבודו. יכולה האישה להיענות לאישהּ, אך לא ממקום של "מגיע לו", ו-"לא מגיע לי", ונכון כמובן שיהיה הדבר הדדי.

חז"ל כבר אמרו (משנה אבות ב): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ויש להוסיף כי ראוי להוראה לחול לשני הכיוונים.