הדרשה השבועית

פנחס

שבת גאווה - דרשה לפרשת פנחס מאת הרבה גליה סדן

שבת שלום!

ב-28 ביוני 1969 פרצו מהומות סטונוול בניו יורק, במחאה על יחסה האלים והמשפיל של משטרת ניו יורק לקהילה הגאה, ובקריאה לשוויון זכויות. מאז מצוין חודש יוני כחודש הגאווה ברחבי העולם.

המאבק לשוויון זכויות לכל בני ובנות האדם ובכל התחומים הוא מאבק ארוך שנים. ליתר דיוק, הוא מאבק בן אלפי שנים, אם לוקחים בחשבון את פרשתנו, פרשת פנחס. אין ספק, כי מבין כל פרשות השבוע, פרשת פנחס היא זו בה הדרישה לשוויון זכויות נשמעת בקול רם וברור.

נתחיל בהתחלה. הפרשה נקראת על שמו של פנחס. עוד בסיומה של הפרשה הקודמת מסופר על פנחס הכהן, נכדו של אהרון, שהרג מיזמתו זוג שחטא בחטא ההתבוללות. פנחס, "תופס יזמה" והורג את שני בני הזוג. ועל כך מברך אותו האלוהים: "לכן אמור, הנני נותן לו [לפנחס] את בריתי שלום. והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל".

פנחס, שבו פותחת הפרשה, מציג מודל אחד – מודל שעל פיו נפתרים קונפליקטים באמצעות אלימות קנאית, ללא התפשרות, וגם ללא מחשבה. זהו מודל של חברה בה אין כל סובלנות למגוון אופציות של חיים, של זוגיות ושל משפחה, אופציות החורגות ממה שאנו נוהגים לכנות "הנורמה".

אבל הפרשה מציגה גם מודל אחר.

כזכור, בהמשך הפרשה מונה משה את כל המשפחות, כל "בתי האב", על מנת לחלק את הנחלות ביניהם, כלומר לקבוע איזה שטח אדמה מארץ ישראל תקבל כל משפחה, כאשר העם יכנס אל הארץ המובטחת.

ומה עם משפחה שהיא לא "בית אב"? מה קורא אם אב המשפחה מת ואין לו בנים יורשים? האם בגלל זה לא תקבל המשפחה נחלה?

את השאלה הזו מעלות בנות צלפחד. חמש בנות אמיצות, העומדות על זכותן להימנות בשם, להילקח בחשבון. כדאי לזכור את שמותיהן: מחלה, נעה, חגלה, מלכה, תרצה.

הן מבקשות דין צדק. במילים אחרות – הן נאבקות על שוויון זכויות. ומשה מקשיב. ומתייעץ באל. ומסכים. הוא קובע, שאם אדם מת ואין לו בנים, נחלתו תעבור לבתו.

סיפורן של בנות צלפחד ידוע. אני מבקשת להתבונן בו הערב מן הזווית שלנו – המאבק לשוויון – שפירושו התבוננות על המציאות מתוך חשיבה "מחוץ לקופסה", אותה קופסה התוחמת את החברה הממוסדת בתוך גבולות וכללים ברורים, קובעת מי בפנים (ולכן הוא שווה לי ויש להתחשב בו, ברצונותיו ובצרכיו) ומי בחוץ (ולכן איננו חלק מעולמי, ואין צורך לחשוב עליו, או עליה). גבולות, שלכאורה מוסכמים על כולנו.

לכאורה, שני המודלים, זה של פנחס וזה של בנות צלפחד, התקבלו על דעת האלוהים. שהרי, הוא ברך את פנחס והסכים לדרישתן של בנות צלפחד.

אבל אפשר לפרש גם אחרת את דבריו של האלוהים לפנחס. נחמה ליבוביץ' מצביעה על כך שהנציב מוולוז'ין [ליבוביץ', עמ' 322] פירש את הברית שכרת האל עם פנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כברית המגנה על פנחס עצמו מפני קנאותו: "בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז [ירגַז]". סכנתו של הקנאי היא שרגש הקנאות לא יעזבו לעולם, ועל כן ברך אותו האל "שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום". כלומר, על פי פרוש זה, האל מברך את פנחס שילך בדרכי שלום מכאן ולהבא, ומעדיף את דרכי השלום, ולא את קנאותו האלימה של פנחס. בכך מבטא הנציב מוולוז'ין לא רק את התנגדותו לקו המחשבה ולדרך הפעולה של פנחס, אלא טוען כי אלוהים עצמו מעודד דווקא ריבוי אפשרויות וגמישות מחשבתית בהתמודדות עם אופציות קיום חדשות, כאלה שאולי פשוט לא עלו על דעתנו קודם.

לפני עשר שנים בדיוק, בתקופה הזו, חוותה ישראל מאבקים לשוויון זכויות והפגנות שעימתו את החברה עם מציאות שונה מזו לה רובנו נחשפים ביומיום. זאת, בדרכים שאינן "פנחסיות" כלל וכלל, דרכים לא אלימות שבכל זאת הצליחו להעלות את הנושאים על סדר היום:

אנשי "כיכר הלחם" בחרו לנקוט במחאה שקטה אך בוטה, והתיישבו לידינו, בכיכר המדינה, מול חנויות היוקרה, כדי להביע את מחאתם נגד התכנית הכלכלית.

והמשפחות החד הוריות, בעיקר אמהות, בחרו לצעוד לירושלים ולהתיישב מול הכנסת, כדי להביע את מחאתן נגד אותה תכנית, שלא מאפשרת להן לחיות ולהתקיים בכבוד.

הנה – עמידה על זכויות שיש בה אמירה משמעותית. מאבק צודק ונחוש נגד אי הצדק, נגד האטימות המוסרית, בלי שימוש כוח פיזי, בלי הרס.


השנה, 22 שנה לאחר הקמת בית דניאל, בחרנו להצטרף לקריאה התנועתית ולתת במה לקהילה הגאה ולמאבק שלה לשוויון זכויות, להכרה, לשותפות. בחרנו לברך על המגוון האנושי המעשיר את חיינו וצובע אותם בשלל צבעי הקשת.

השבת הזו מזמינה אותנו לשאול את עצמנו איך אנחנו פועלים ופועלות כאשר אנחנו ניצבים בפני תופעה, אדם, אפשרות – שמפתיעים ואולי מרגיזים אותנו? באלימות? בכוחניות? בדיון ענייני? אולי – בהתלהבות מן המגוון האנושי וממגוון האפשרויות שהעולם מציע לנו?

סביר להניח שהתגובות שלנו תלויות באישיותנו, וגם משתנות אצל כל אחד ואחת מאתנו במצבים שונים.

אנחנו עומדים בימי בין המֵצרים, שלושת השבועות שיובילו אותנו לקראת ט' באב. נזכור, כי על פי המסורת חרָב הבית הראשון בגלל שחיתות מוסרית, והבית השני – בגלל שנאת חינם.

זהו זמן טוב להזכיר לעצמנו שזכותנו, וחובתנו, להיאבק על חברה טובה יותר לכולם, בלי שנאה מיותרת, בלי אלימות מיותרת ומתוך כבוד הדדי. זמן טוב להזכיר לעצמנו את בנות צלפחד, כאלטרנטיבה לקנאות ה"פינחסית" האלימה שמחבלת בנו.

כן יהי רצון.

שבת שלום!