הדרשה השבועית

פנחס

בנות צלפחד החכמניות



גילי צדקיהו, הרבה של קהילת השחר באבן יהודה גרה במושב גן השומרון (ליד פרדס חנה) עם שני ילדיה ובת זוגה


 

פרשת פנחס: בנות צלפחד החכמניות

הרבה גילי צדקיהו

למרות עומס העניינים בפרשת פנחס, שהיא אחת הפרשות הארוכות בתורה, תמיד אבחר להתמקד בבנות צלפחד - ללמוד וללמד עוד נדבך בסיפורן של האחיות הללו, "סיסטרז" של ממש. לאחר שרשרת דרמות – זנונים, מגיפה, רצח, הפרשה נפתחת שוב במפקד. פעילות מוכרת ומרגיעה – מי נשאר לנו אחרי כל מה שעברנו... אבל למפקד יש גם הקשר מרגש – הכנה לקראת הכניסה לארץ וחלוקתה לנחלות על פי גודל המשפחה, ובהגרלה.

בתוך המקצב הרגיל של מפקדים, פלוני בן אלמוני וזה בן ההוא, פתאום הערת ביניים על אחד שלא היו לו בנים, אבל היו לו בנות ואלה שמותיהן. הבנות ששמותיהן מוזכרים במערכה השניה, בודאי תשמענה קולן במערכה השלישית.

אפשר לדמיין את המתח והחרדה בבית בנות צלפחד עולה ביחס הפוך למונוטוניות של המפקד. בשנות הנדודים הן שוות בין שווים, אבל מה יהיה עם ההתישבות בארץ? בעוד אביהן בחיים התנהלו חייהן למישרין, אבל עתה כשיתומות הן וללא אח – מי ישמיע קולן?
וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.  וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-ה' בַּעֲדַת-קֹרַח  כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ.  ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.  וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.   כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר  אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ.
                                                                                                    במדבר כ"ז 1-8

הגדרתן של בנות צלפחד כ"פמיניסטיות הראשונות" היא בעייתית. המושג וגם תפיסת העולם העומדת מאחוריו כמובן לגמרי לא שייכים לתקופתן, ויחד עם זאת אי אפשר שלא להתפעל ולהתפעם מהתעוזה, מהערעור על הסדר הקיים, מהאומץ לפנות כך אל אלהים ואדם. ולאחר ההתפעלות ממעשיהן אפשר להתרגש מההיענות האלוהית והאישור העמוק לבקשתן.
רש"י מעדיף לייחס את המוטיבציה שלהן לאהבת הארץ, ולא ליציאה נגד הסדר הפטריארכלי. יתכן כי לשיטתו חיזקה פרשנות זו את דמותן החיובית. כך הוא מפרש את אזכורו של יוסף ביחוסן:
למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר והלא כבר נאמר בן מנשה אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ שנאמר (בראשית נ) "והעליתם את עצמותי" וגו' ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר "תנה לנו אחוזה"
אולם מדרש חז"לי קדום דוקא מעז לנגוע בנקודת העומק:

כיוון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות, נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה.  אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן, אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל. שנאמר "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים, קמ"ה ט).  ספרי במדבר פיסקא קל"ג

המדרש מבטא את ההבנה שהסדר המגדרי הנוקשה והמפלה הוא "המצאה" אנושית, לא מוצלחת במיוחד ומנוגדת לצדק ולרחמים, בעוד שהצדק האלוהי הוא שוויוני ולא היררכי.
בספר התורה האות נו"ן של המילה "משפטן" (וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן) ארוכה במיוחד. האות הזו, היוצאת מגבול המילה, מלמדת אותנו שהמשפט שלהן אף הוא פרץ את גדר המקרה הפרטי והפך לתקדים עבור אחרות.
מדוע לא זכו בנות צלפחד להיקרא נביאות?

דרך משה הן יוצרות שיח עם אלהים המזמין בדיקה מחודשת של חוק התורה. הן, חמש נשים מבנות העם, מעלות שאלה הופכת עולמות, שבני אדם עוד לא בשלים להתמודד אתה. בניסוח שלהן הן מבליטות את זכותו של אביהן להמשכיות ולא את זכותן להישאר יחידה משפחתית, זכותן לנחלה – מקום ומחיה. הן מנסחות את הדברים בצורה שתאפשר למי שרחמיו על הזכרים יותר מעל הנקבות להקשיב להן.

הן פותחות פתח לשאלה אנושית שתוסיף להתקיים, להישאל, להשתכלל דורות רבים מאוד אחריהן, עד שרחמי בשר ודם יתחילו להתאים עצמם למידת הרחמים האלהית. בשאלתן העמוקה הן נביאות, בניסוחה העדין הן חכמניות.
התשובה האלהית היא פשוטה ותמציתית: כן. שתי אותיות המכילות הרבה משמעויות.

כן - אישור בקשתן, כן -אישור פנייתן, כן – נכונות לשינוי, כן – הכרה בכנות כוונתן וראיית המעשה כהתקרבות – התקרבות אל הצדק ועל ידי כך גם התקרבות אל השכינה. רש"י מפרש את ה"כן" הזה כהבנה שלהן את הכוונה האלהית, בטענה שהחלוקה הראשונית נבעה בעצם מאי הבנה של משה את התורה.
בנות צלפחד לא נביאות נקראו כי חכמניות היו
ידעו כי רחמי בשר ודם אינם כרחמי מקום ותעמדנה לאמר: " לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ".
לא את שמן ומקומן הן תבעו אלא את שם אביהן.
הבליעו נוכחותן כדי לקרב מטרתן וכדי להתקרב לרחמי המקום שנאמר "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד".
שמע הקדוש ברוך הוא את כנות כוונתן שנאמר "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת".
ומשום שהיו חכמניות נעשה משפטן לדורות.