הדרשה השבועית

תרומה

אחדות או אחידות ?

הרב עדי כהן

"וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ. וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת. וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו. וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים. וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן מִלְמָעְלָה; וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ. וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" שמות כ"ה, יז-כב.

מספר המדרש במסכת בבא בתרא צט, ע"א: "כיצד הן [הכרובים] עומדים? רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמאן דאמר פניהם איש אל אחיו, הא כתיב (דבה"ב ג:י): 'ופניהם לבית'? לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום".

על דרך המדרש מפרש ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, את תפקידם של הכרובים ככלי לידיעת שביעות רצונו של הקב"ה מעם ישראל: "והכרובים אין להם עבודה ושום מחשבה ועניין, רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה, עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושים רצונו של מקום בזמן ש'פניהם איש אל אחיו'." ("משך חכמה", כי תשא, לב:יט)

השאלה החשובה העומדת בפנינו היא מה משמעו של הביטוי "עושים רצונו של מקום"? האם כל ישראל צריכים לנהוג בדרך אחת ויחידה על מנת לשמח את אביהם שבשמים? האם כולם צריכים לחשוב אותן המחשבות ולפעול מאותם המניעים כדי לשמח פני שכינה? סבורני שהתשובה היא לא.

כבר בראשית ימיו של עם ישראל מכיר משה בריבוי הדעות הפנימי בעם. בקשתו האחרונה מבורא עולם מעידה על כך. מספר המדרש: "כשם שאין פרצופיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה זה לזה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו... שכן משה מבקש מן הקדוש ברוך הוא בשעת מיתתו ואומר לפניו: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתם של כל אחד ואחד, ואין דעתן של בניך דומה זו לזו. כשאני מסתלק מהן, בבקשה ממך, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל לכל אחד ואחד לפי דעתו". (במדבר-רבה, פנחס, פרשה כ"א, ב)

האם ריבוי הדעות הוא מקור אפשרי ומאיים לשנאה ולפירוד? האם בשל דעות חלוקות בעם ישראל יפנו גם המלאכים את גבם זה לזה סמל לאי שביעות רצונו של האל? שוב, סבורני שלא כך הדבר. שלושה הוגים, בני תקופות שונות ותפיסות עולם שונות, עונים על כך איש איש בדרכו:

הרב אברהם יצחק קוק, עולת הראי"ה א'
"ויש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא ייבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחוכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והפך השלום... [ואולם] הבניין [של השלום] ייבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים ומשיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכל אחד תופס מקומו וערכו... וריבוי הדעות שבא על ידי השתנות הנפשות והחינוכים, דווקא הוא הוא המעשיר את החוכמה והגורם להרחבתה, שלבסוף יובנו כל הדברים כראוי, יוכר שאי אפשר היה לבניין השלום שייבנה כי אם על ידי כל אותן ההשפעות הנראות כמנתחות זו את זו".

מרטין בובר, דרכו של אדם על פי תורת החסידות, פרק ב'
"... עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהוא ראשון ויחיד, שעוד לא היה כמותו. לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו... הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אדם ואין כמותו בשום אדם אחר אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה, ולא שיחזור על מה שכבר עשהו אדם אחר, ואפילו הוא גדול שבגדולים".

הרב יוסף דב סולובייצ'יק, טרדישן 17/2
"היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף מימד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו, ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף. היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן... בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות".

וכיצד אנו אמורים להתמודד עם דעות שונות שאינן "דתיות", גישות המבקשות לנתח את היהדות בכלים שאינם הלכתיים או אמוניים על דרך חכמינו ז"ל: על כך משיב המהר"ל מפראג, (בשנת 1598):

"אין ראוי להרחיק שום דבר המתנגד אל דעתו, לאהבת החקירה וידיעה... אף אם הדברים הם נגד אמונתו ודתו, אין לומר אליו: אל תדבר ותסתום דברי פיך, שאם- כן לא יהיה בירור הדת. ואדרבא, דבר כמו זה אומרים תדבר ככל חפצך... כי העלם דברי המתנגד בדת, אין זה רק בטול וחולשת הדת... כי השכל מחייב שלא יהיה מניעה מזה כלל ולסגור פיו של אדם בדבר שהוא מגיע אל הדת" (מהר"ל מפראג, באר הגולה, ירושלים תשל"א, באר שביעי, קנ-קנא).

איני רוצה לסכם דברים אלו בדברי שבח על "פלורליזם בעולם היהדות". מושג זה, "פלורליזם", אינו חלק מאוצר המילים העברי ואינו ערך יהודי בעיני. ברצוני לסכם דיון זה בשוני המהותי בין המושגים "אחידות" ל"אחדות".

מצב בו תפיסת עולם אחת ויחידה, תהיה אשר תהיה, מכתיבה את דרך הפולחן, המוסר, האמונה והתרבות היהודיים הוא מצב בלתי נסבל. מצב בו ניטלת הבחירה מן האדם המאמין באשר לדרך אמונתו, וניטלת הבחירה מן האדם המתלבט, או הלא מאמין, באשר ליחסיו עם האל והדת. במצב זה של אחידות בדעות ובמנהגי החיים אין צורך כלל בשני כרובים – די באחד.

לעומת זאת, אם נפנה את מרצנו אל חברה יהודית הרואה באחדות ערך, הרואה בפרטים השונים זה מזה חלק מרקמה אנושית, חברתית, דתית ואתנית אחת ברוח תפילתו של גדול נביאי ישראל; אם נראה בחברה הישראלית גוף אחד המורכב מאנשים שונים, אנשים המחזיקים באמונות שונות, הדוברים שפות שונות, גברים ונשים, זקנים וטף; אם נוכל לראות את שני הכרובים שפניהם לבית לא כמסמלים אי עשית דבר האלהים, אלא דווקא כמפיצים דבר האלהים לכל הכוונים, כשהמקור הוא משותף, אך כל אחד על פי דרכו והבנתו כשכולם מסוככים על אותו ארון - אז נוכל אולי להפיק ניצוצות של קדושה גם בחולין של חיי היום יום העולים מהמציאות הסוערת של חיינו. ומתוך ניצוצות אלו יתקיים בנו מקרא שכתוב " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

שבת שלום