הדרשה השבועית

משפטים

שמיטת עבדים, כספים וקרקעות בימינו

הרב יהורם מזור

כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: (שמות כ"א, ב)

הרמב"ן מפרש: התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון, כמו שאמר בו (דברים ט"ו טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי ויש בה עוד שביעי בשנים שהוא היובל... והכל לענין אחד, והוא סוד ימות העולם מבראשית עד ויכלו ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית: *******

עם ישראל עודו ניצב לרגלי הר סיני. רק לפני זמן קצר קבלו, במעמד נורא הוד, את הלוחות עליהם חקוקים הדברות, אבל ברור כי זו רק ההתחלה - צווים אלוהיים נוספים יבואו מיד לאחר מכן. אחת המצוות הראשונות שתתקבל היא המצווה "... שש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחופשי חנם". רק לפני חודשיים יצא עם העבדים העברי לחירות והנה הוא כבר מקבל צווים המלמדים אותו כיצד עליו לנהוג בעבדים שהוא יהיה אדונם. הפרשה מדברת דווקא בעבד עברי. בעבדות הזאת, העתידית, ישנה הגבלה. הכתוב רצה ללמד אותנו כי לא ראוי שיהיה אדם עבד עד יום מותו. אפשר שהפרשה באה ואומרת לאנשי ישראל: אתם, שהייתם עבדים לפרעה, לא תנהגו כמוהו. בעולם העתיק לא ידעו כיצד להסתדר ללא עבדים. ובכל זאת, גם בחברה בה קיימת העבדות, היא צריכה להיות מסודרת ומוסדרת. העבד העברי יעבוד את אדוניו עד שנת השמיטה, אך בבוא השמיטה יחזור העבד העברי למשפחתו ולאדמתו. האזהרה הינה חמורה וחד משמעית. אין כאן אפשרות להבנה שונה ולפרשנות משתנה. העבד עובד את אדוניו על תנאי, ובהגיע שנת השמיטה שוב איננו עבד, אלא אדם חופשי.

שמיטת עבדים הינה אחת משלוש הסוגיות להן אנו נדרשים בבואנו לדון בשנת השמיטה. היא מצטרפת אל שמיטת כספים ושמיטת קרקעות.

בבואנו לדון בשלוש השמיטות הללו כיום, אנו יודעים כי גלגלי ההיסטוריה גלגלו את ההלכה כך שנעשו בה שינויים רבים ובאופן מעשי נותר אך מעט מן המקור. שמיטת עבדים איננה אקטואלית זה מאות בשנים, מאז החליטה היהדות, כחלק ממגמה כלל אנושית, לא לעסוק עוד בסחר עבדים.

גירסה מודרנית של עבדות אנו מוצאים בארצות בהן הכלכלה חלשה, שכר העבודה נמוך ביותר, ובהן שכבות חלשות עובדות, משועבדות, תמורת שכר רעב. פרשנות מודרנית לשמיטת עבדים, בהתאם, תהיה כאשר נוותר על רכישת מוצרים שמקורם באחת מאותן ארצות הנוהגות ניצול עובדים, מוצרים שיוצרו על ידי עובדים שאינם זוכים לשכר מינימאלי ולתנאי עבודה הולמים.

שמיטת הכספים גם היא איננה רלוונטית עוד. הילל הזקן כבר ראה שנמנעו העשירים מלהלוות לעניים, ולכן תקן תקנה המאפשרת לכל מי שחייבים לו כספים לגבות את חובו. מערכות הבנקים היהודיים מבוססות על כלל זה; בימינו אין מנוס מלהחזיר חובות, במיוחד אם אתה לווה קטן. הדרך שלנו היום להתמודד, רעיונית ומעשית, עם שמיטת כספים היא על ידי תרומה לקופות צדקה ולמפעלי גמילות חסדים. האביון הנזקק הינו אולי תופעה שאי אפשר להימנע ממנה, אך עזרתנו למפעלי חסד ותיקון עולם חברתי הינה פרשנותנו המודרנית לשמיטת כספים.

השמיטה השלישית היא שמיטת קרקעות. כאן הפליגה ההלכה למחוזות אליהם כלל לא התכוון הכתוב. מטרתה של שמיטת הקרקע הייתה, קרוב לודאי, לדאוג לכך שהקרקע לא תתדלדל ותוכל להמשיך לתת לנו את מזוננו. לחברה החקלאית העתיקה לא היו ידועים כל צפונות האדמה. אבותינו החקלאים לא ידעו כיצד להשיב לאדמה את שנלקח ממנה כאשר גדלו את מזונם. כיום אנו יודעים כי מחזור זרעים, טיוב וזיבול האדמה מחזירים לה את שנלקח ממנה, ובכך מאפשרים לנו להמשיך ולגדל בה גידולים שנה אחר שנה. לעומת זאת, החקלאות הפכה למקצוע ממנו ההכנסה איננה גדולה במיוחד ובודאי כאשר עלויות היצור עולות על ההכנסות ממכירת התוצרת החקלאית. לכן היה מובן כבר לראשוני הרבנים הציונים, לפני מאה וחמישים שנה, כי מצב בו ימנע מהחקלאי היהודי להוציא את לחמו מן האדמה אחת לשבע שנים הוא מצב בלתי אפשרי. אך אותם רבנים לא הלכו בדרכו היצירתית של הילל הזקן, לא יצרו פרוזבול חדש לגבי שמיטת קרקעות כך שגם לא תפגע פרנסתו של החקלאי ובכל זאת תיזכר ההלכה. במקום זאת יצרו פיקציה הלכתית של מכירת האדמה הממשיכה לעורר מחלוקות עד ימינו אלה.

בימים העתיקים היה נהוג להעמיד את היבול לרשות הנזקקים, כדוגמת 'הפקרת היבול' בשנת שמיטה. ראוי היה כי בימינו יעסקו עובדי האדמה, כאחיהם העירונים, בגמילות חסדים ובתיקון עולם שיהיו הדרך המודרנית לקיים את שמיטת האדמות. ידע החקלאי היהודי, בשנת השמיטה כמו גם בשאר השנים, כי בנתינתו מיבול אדמתו לנזקקים הוא מקיים גירסה מודרנית של שמיטת קרקעות.

· הצרכן אשר לא יקנה מוצר שנוצר תוך ניצול העובד ידע כי בכך הוא מקיים, בין השאר, את מצוות שמיטת העבדים.

· האזרח התורם מהונו לצדקה ולתיקון עולם ידע כי בכך הוא מקיים, בין השאר, את מצוות שמיטת כספים.

· החקלאי המעניק מיבולו לנזקקים ידע כי בכך הוא מקיים, בין השאר, את מצוות שמיטת אדמות.

נמצא כי כך מסוגלים אנו גם בשנות האלפיים להמשיך ולקיים את מצוות השמיטה השונות, וגם אם הן רחוקות מאד מהדרך בה קיימו אותן אבותינו ואימותינו עדיין הן נחלתנו ועדין אנו מתייחסים אליהן כ"הלכה למשה מסיני".