הדרשה השבועית

קרח

בניית קבוצה , השתקה וגחלים לוחשות

רינת צפניה שוורץ, תוכנית הרבנות הישראלית

אחד השיעורים הבסיסיים בהנחיית קבוצה, ואף בהדרכה פשוטה, הוא שישנם תהליכים קבוצתיים קבועים אשר הכרחי שיקרו בקבוצה על מנת שתיווצר אחת כזו. בספרו "תיאוריה של התפתחות הקבוצה" מתאר זאת Bennis כך: "קבוצה מתפתחת בשני שלבים עיקריים, , בכל שלב עסוקה הקבוצה בסוגיות שונות הכרוכות באי וודאות. בשלב הראשון עוסקת הקבוצה ביחסי סמכות, תוך מאבק על חלוקת הכוח בקבוצה. בשלב השני עוסקת הקבוצה בתלות הדדית שבין החברים, תוך מאבק על חלוקת האהבה . בכל שלב מובנה קונפליקט, המלווה בחרדות את חברי הקבוצה . כדי שהקבוצה תוכל לעבור משלב לשלב, עליה לפתור את החרדה מפני המחלוקת הכרוכה בו".

מסעו של עם ישראל במדבר הוא תהליך של הבנייה קבוצתית גדול וארוך. עם ישראל הופך אט אט מיחידים, משפחות, עבדים - לקבוצה, לעם, לעדה. לאורך כל סיפורי המדבר הם נמצאים במסע גיבוש ראשוני, אשר ככל מסע של קבוצה, מחייב את הסוגיות השונות הכרוכות באי וודאות ובמאבק על חלוקת הכוח בקבוצה.

בפרשתנו ( במדבר ט"ז, 1-3) יוצאים קורח ועדתו כנגד חלוקת הכוח בקבוצה. הם אינם מקבלים את מרותם וסמכותם של משה ואהרון ומבקשים להזכיר למשה כי כל העדה הייתה בהר סיני, כולם ראו ושמעו את הקולות, כולם קבלו על עצמם את מצוות האל ו - "כולם קדושים" . בתזכורת זו מבקשים הם להתקומם נגד שלטונם של משה ואהרון, ונגד חוסר השוויון בפני האל, המתבטא בהנהגה ובתפקידים הפולחניים. בקריאה ראשונית אודות המחלוקת ניתן למצוא את כל הסיבות מדוע להצדיק את משה ולבקר את קרח. אך בקריאה חוזרת רואים שפרשה זו מורכבת יותר. יתכן שקרח ועדתו אכן אינם צדיקים וכוונותיהם אינן טהורות וערכיות, אבל הם גם לבטח לא רשעים מוחלטים. מרד במשטר, גם אם הוא קונצנזוס וגם אם הוא מינוי של הקב"ה בכבודו ובעצמו, הוא בלתי נמנע בהתפתחותו של העם לעדה (קבוצה). זה דבר שאמור לקרות ואף רצוי שיקרה. קורח ועדתו משמיעים קול שאפילו התורה אינה יכולה להשתיק. התורה מספרת את הסיפור בפירוט רב כל כך, והפרשה אף נושאת את שמו של קורח – כל אלה רק מוכיחים את הטענה כי התורה גם אינה מעוניינת להשתיקו.

באמצעות קורח עומד משה, כמנהיג התהליך הקבוצתי הסבוך, למבחן מנהיגות נוסף – המחלוקת. משה, כמנהיגה של עדה, מתבקש להראות לקבוצה וליחידים שבתוכה שיש בכוחם לפתור את החרדה מפני המחלוקת ולהתקדם הלאה, יד ביד, לשלב ההתפתחותי המאתגר הבא. ברם, משה אינו מצליח לזהות כי "המחלוקת" היא רק אחת מאותן לבנים של בניית העדה. בתגובתו במקום להפחית את החרדה הוא רק מגביר אותה ומביא לתחושה כי אין בכוחה של הקבוצה – העם - לעמוד ברעידות אדמה ומחלוקות חברתיות. הוא בוחר להשתיק ולהדוף כל בקורת ומחלוקת גם באמצעים אלימים - וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. (במדבר ט"ז, 32). לא תהיה זו הגזמה לומר כי המודלינג הכושל הזה של משה, המתבטא בפתרון כושל של המחלוקת, עדיין חרוט בנו כעם ויחזור אלינו שוב ושוב ברגעים בהם נתבקש להמשיך להחזיק ידיים אל מול מחלוקות כדי שהבית לא יישרף. יתכן ואם המודלינג הראשוני שלנו להתנהלות מול מחלוקת היה שונה ומודע יותר, לא היינו תקועים באותן החרדות אשר מצויות במחלוקת ויתכן וכעם היינו מצויים היום במקום אחר. נראה כי התורה מנסה גם היא לרמוז לנו כי הדרך בה התנהל משה אינה הדרך הנכונה - והרי סיפורו של קורח חי ובועט, וכתוב בדפי ההיסטוריה היהודית . ומעל הכל , קרח ועדתו לא מתים - הכתוב אומר – " וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ" (במדבר ט"ז 33 ). ובהמשך כתוב - "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ" (שם, פרק כ"ט) . קורח ועדתו מיוחדים ביורדם שאולה "חיים". הם לא מתים. כך כתוב. פרקי דרבי אליעזר מספר שבהיות יונה במעי הדגה נלקח למקום אשר תחת אבן השתייה, שם רואה הוא את קורח עדיין עומד ומתפלל. לא רק שאי אפשר להשקיט מחלוקת בדרכים אלימות, אף אין זה נכון. ואולי בלתי אפשרי. – קורח ועדתו אינם מתים הם מצויים תחתינו ומתפללים עלינו - הגחלים עדיין לוחשות בארץ שתחתנו להזכיר לנו מהי הדרך הפסולה לפתרון מחלוקות.

ובכן, מה ניתן היה לעשות אחרת? רבי נחמן מברסלב בליקוטי מוהר"ן כותב : מחלוקת יש לנהל על ידי לדון את האחר לכף זכות: "כשיש מחלוקת על אדם, צריך לחקור למצוא זכות בחברו, במה שחולק עליו, כדי לדונו לכף זכות, כי המחלוקת משני פנים, או מחמת שחברו גדול במעלה, ועל כן חולק עליו, על שלא הגיע למדרגתו, ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא למדרגת חברו, בכדי שיהיו שניהם שווים, ואז לא תהיה מחלוקת. או לפעמים להפך, שהוא גדול מחברו והמחלוקת מחמת שחברו מתקנא בו על שלא הגיע למדרגתו, ועל כן צריך לדונו לכף זכות, ובזה הוא מעלה את חברו, ואז הם במקום אחד, ואז בוודאי לא תהיה מחלוקת. וזה שאמרו (אבות ב, ה): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".

אם כך עלינו לשאול "אהרון, איכה?" איכה- ברגעים אלו ממש, כאשר קורח ועדתו באים לפני משה ולפניו בטענות, כאשר משה לא יכול לעמוד למול הביקורת, איה אהרון אשר אמור להשלים ולאזן את משה? איה שיטותיו לרדיפת שלום ופתרון מחלוקות? מדוע אין הוא עוצר את המחלוקת? מדוע אין הוא דן את קורח לכף זכות ובכך גורם גם למשה להיות מודע יותר ומתגונן פחות?

השאלה "איכה אהרון?" רלוונטית מאוד לנוכח הפרקים האחרונים. האל אומנם מרבה לדבר אל "משה ואהרון ", אבל קולו של אהרון כבר לא נשמע זמן רב– הוא הפסיק להיות הדובר של משה/ אלוהים, זה זמן שהוא כבר לא המתווך בין משה לבין העם... הפעם האחרונה בה שמענו בבירור את קולו של אהרון הייתה בחטא העגל, בפרשת "כי תשא". "א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים ....

 

ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי. ...ה וַיַּרְא אַהֲרֹן, וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו; וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַיהוָה מָחָר. ו וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת, וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק.... כא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה: כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו, חֲטָאָה גְדֹלָה. כב וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן, אַל-יִחַר אַף אֲדֹנִי; אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא. כג וַיֹּאמְרוּ לִי--עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים, אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ: כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ, אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם--לֹא יָדַעְנוּ, מֶה-הָיָה לוֹ. כד וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב, הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ-לִי; וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה. (שמות ל"ב).

סיפור העגל הינו טראומה לאומית, אך מעבר לסיפור הלאומי, מדובר כאן בטראומה האישית והפרטית של אהרון. אהרון נושא את עול חטא העגל על כתפיו – זה קרה "במשמרת שלו" ובעידודו. אהרון מרגיש כי הוא אכזב את כולם – הוא אכזב את משה, הוא אכזב את אלוהים, הוא אכזב את עצמו וכמובן את העם שנענש כתוצאה מהמעשה. בחוויה שלו - הנה נתנו לו לרגע את מושכות המנהיגות, ועם המושכות הללו הוא מוביל את העם לחטא גדול, ואולי אף לאבדון. מהרגע בו הוא מבין את גודל הטעות שלו, נראה כי אהרון מפסיק לדבר אל העם, הוא מפסיק להיות דוברו של משה. אחרי חטא העגל אהרון אומנם נשאר כהן, אך הוא מפסיק לדבר - לא ברור לו כיצד ניתן להמשיך בתפקידו בקודש אחרי טעות שכזו, כיצד יוכל להמשיך להיות החוט המקשר הפולחני כשכמעט עשה חג לאלוהים סביב עגל מזהב. גם כשבניו מתים מאש האל הוא אינו מדבר "(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוה: (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:" (ויקרא פרק י' א'-ג') – אולי הוא חושב לעצמו "התפוחים לא נופלים רחוק מהעץ " – אני חטאתי, והם תוצר החינוך הקלוקל שלי. יתכן שהוא אף חושב דבר גרוע יותר – בעבור עוונותי בניי משלמים. בעבור עוון העגל שלי בניי שילמו בחייהם.

על הפעם הבאה שאהרון מדבר אנו למדים מהשיח עם מרים אחותו על האישה הכושית שלקח משה ובנוסף ובמיוחד אודות שלטונו היחידני והטוטאלי של משה אחיהם הקטן "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח... וַיֹּאמֶר ה'...שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה ...וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:... וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג ... (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ:... (במדבר יב,) גם מקרה זה הסתיים בעונש כבד ונראה כי אהרון שוב מבין שעדיף לו שיידום, שלא ידבר, שלא יתנגד, שלא יציע, שלא יביע עמדה כיוון שעל אף שפעם אחר פעם הוא עצמו יוצא מזה "נקי", אבל מישהו אחר עשוי לשלם על מעשיו – העם, בניו, אחותו... ובכן פעם אחר פעם מבין אהרון כי עדיפה השתיקה שלו, או שהוא מפנים את ההשתקה של משה אותו.

יתכן וכל סיפור קורח ועדתו היה מסתיים אחרת אילו רק היה שם אהרון "הכהן. אולם, מרגע שנדם קולו של אהרון נדמה קולה של הפשרה והופסקה ההקשבה. אהרון בשתיקתו, אשר נובעת מטראומה של כישלון מנהיגותי, שוכח את תפקידו האמיתי. חשוב היה שאהרון יפנים כי גם האל יודע כמה קשה תפקידו של "כהן", לדידי האל מנסה לרמוז לאהרון פעם אחר פעם כי היעוד שלו גדול יותר מהטעויות שלו . יתכן כי אהרון היה זקוק לרמז חד וברור יותר לגבי חשיבותו ואותו הוא מקבל בסוף הפרשה "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" (שם יז כ"ג). אהרון מקבל רמז מובהק לכך שהאל סולח לו על "חטא העגל" ובאמצעות זאת מבקש להזכירו את ייעודו האמיתי – השמעת קולו של העם, חתירה למנהיגות מתונה, מנהיגות המכילה שונות, כזו שאינה חרדה ממחלוקות, רואה את התהליך הקבוצתי ההכרחי ממבט על, ורודפת שלום. בסוף פרשה זו מקבל אהרון תזכורת לתפקידו ולייעודו, בעוד הגחלים של השררה וחוסר הפשרה עדיין לוחשות וזועקות מתחת לאדמתנו.

אדרבא תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך ואל יעלה בליבנו שום שנאה מאחד על חבירו, חלילה. ותחזק אותנו באהבה אליך, כאשר גלוי וידוע לפניך - שיהא הכל נחת רוח אליך אמן, כן יהי רצון. (מתוך תפילת ר' אלימלך מליז'נסק)