הדרשה השבועית

שמיני

מחשבות על כשרות

הרבה פרופ' דליה מרקס

לפני כמה שנים נכחתי בשיחה משעשעת שהתנהלה בערך כך:

חברה א': "תאכלי את הסלט, זה רק חסה, לא משמין",

חברה ב': "אבל היא מ... [כאן נאמר שם איזור גידולה של החסה]",

חברה ג': "נכון, היא לא כשרה מבחינה פוליטית",

חברה א': "למה? חסה משם היא דווקא מן המובחר מבחינה אידיאולוגית",

חברה ד: "מילא זה, אבל יותר חשוב שאין בחסה הזו סכנה לג'וקים",

חברה ב': "מה עדיף? ג'וקים או כל הריסוסים שהרגו אותם? בעיני כל הכימיקלים האלה לא כשרים",

חברה ה': "לא רק זה, החסה הזו היא גם הרבה יותר יקרה",

חברה ג': "ומה לגבי [שם של חברת מזון בחו"ל] המעסיקה ילדים? האם זה כשר?

השיחה המשיכה להתגלגל והדוברות המשיכו להעלות טיעונים ברוח אלה שהוזכרו כאן...

מכאן, שהשיקולים לקביעת היותו של פריט מזון מתאים – או ביהודית – כשר הם מורכבים ולעתים סותרים: בריאות, פוליטיקה, אידיאולוגיה, אסתטיקה, מחיר, צדק חברתי... כאשר הכשרות ההלכתית בעצם ברורה.

בפרשת שמיני אנו קוראים את הניסוח המלא הראשון לחוקי הכשרות. הפרשה מונה את הקריטריונים לכשרותה של בהמה (ויקרא יא, 8-1) ובהמשך לכשרות של "מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם" (12-9). ואילו בנוגע לבעלי כנף, הפרשה מספקת רשימה של עופות טמאים (25-13) ואוסרת על אכילת כל "הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ" (41). ניסוח נוסף של חוקי הכשרות יופיע בפרשת "ראה". עקרונות הכשרות שנִמנו בתורה זכו לאורך הדורות להרחבות ניכרות. הדוגמה הקלאסית לכך היא הציווי: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" המופיע שלוש פעמים בתורה (אם כי לא בפרשתנו). הוא הובן בדיעבד כאיסור על עירוב של בשר וחלב, איסור שהביא להפרדת כלים ולדיונים על משך הזמן שצריך לעבור בין אכילת בשר לחלב וכו'. הרב קוק ראה את הכשרות האידיאלית בצמחונות ובהימנעות מאכילת בשר. לאחרונה אני תוהה האם היה מקום לאסור על אכילת שניצל, למשל. הרי העוף במעטפת הביצה הוא דוגמה קרובה לאיסור המקראי על גדי בחלב אמו. גילוי נאות – אני צמחונית ותוהה ביני לביני האם אכילת בשר כשלעצמה היא "כשרה".

עתים עיסוק אינטנסיבי בפרטים מפריע לראות את התמונה הכוללת. בעוד שאנו נוכחים במדינת ישראל בהקפדה ובהקצנה בכל הקשור בצדדים הריטואליים, הפוליטיים והטכניים של הכשרות ושל הֵכשרי המזון, ניכרת פחות ופחות תשומת לב לכשרותו של המזון במובן היסודי והעמוק של המילה. רפורמות מחמירות זוכות לשבחים בפי רבים, כל המחמיר ידו על העליונה, ואילו הבאים להקל זוכים לבוז. הֵכשרים המכונים "מהודרים" מפרידים בין ידידים וקרובים שאינם יכולים עוד לסעוד זה אצל זה, לא בגלל שאלות של כשרות, אלא בגלל שאלות של הֵכשרים.

משמעותו המקורית של המונח כשר היא מה שהוא ראוי או נאות. אם נבדוק סביבנו, ניאלץ להסיק שרבים מן העוסקים בשאלות של כשרות שכחו מה טיבו של עיסוקם. בעוד שענייני הכשרי הכשרות הולכים ומתרחבים, העיסוק בכשרות עצמה הופך לצר, טכני וחסר מהות פנימית. יהודים רבים רואים את התהליכים האלה בחוסר שביעות רצון. יותר ויותר אנו שומעים את השאלה מהי כשרות - מה הופך מזון לכשר, מוסרי וראוי למאכל. כאן אעלה מחשבות אחדות בענייני כשרות.

תורת חיים וכשרות חיים

האם אוכל מהיר, רווי שומן וכולסטרול הפוגע בבריאותנו ובהרגשתנו הוא כשר?

האם מזון שיוצר על ידי ילדים המועסקים בתנאי עבדות במדינות העולם השלישי הוא כשר?

האם בעלי חיים שגודלו באכזריות ונשחטו באטימות לב כשרים?

האם מזון קפוא שחומם והוגש כלאחר יד לילדים הבוהים בטלוויזיה הוא כשר?

האם מזון שנאכל בכעס ובבדידות וללא חדווה הוא כשר?

~ * ~

בפרשתנו ניתן הטעם לחיוב לשמור על כשרות: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (ויקרא יא, 44). מכאן שהסיבה להקפדה על הדרך שבה אנו דואגים לחיותנו ושמחים במזוננו צריכה לסייע לנו בחובתנו להתקדש, וזו נועדה להידמות לאלוהים "וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". הדרישה לחיים של קדושה חורגת מן הדרישה לקיום חוקי הכשרות המקובלים; זוהי שאיפה מוחלטת אל הראוי והטוב.

אני מבקשת להציע רשימה ניסיונית של עשר אמות מידה לבחינת כשרותו של מזון, מלבד כללי הכשרות ההלכתית, במובן המצומצם של המונח :

1. צדק חברתי, דאגה למי שאין להם: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ" (ישעיהו נח, 7)

2. שמירה על הטבע והימנעות מבזבוז: "בל תשחית" (ע"פ דברים כ, 19)

3. יחס הוגן לבעלי חיים: "לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ" (שמות כג, 19)

4. העסקה הוגנת: "לֹא-תַעֲשֹׁק אֶת-רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל" (ויקרא יט, 13)

5. בריאות ושמירת הגוף: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד, 15)

6. רגש של הודיה: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים קנ, 6)

7. משפחה: "הִנֵּה מַה-טּוֹב וּמַה-נָּעִיםשֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" (תהלים קלג, 1)

8. קהילה: "וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה" (נחמיה ח, 12)

9. טעם והנאה: "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" (שיר השירים ד, 11)

10. מתינות: "דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ" (משלי כה, 16)

אולי יהיה מי שיסבור שחלק מן הקריטוריונים (או כולם) אינם קשורים בכשרות, אבל לדעתי הם חוזרים אל המשמעות הבסיסית והיסודית של כשרות, כקנה מידה לבחינת מה נכון וראוי להכניס אל גופנו. אחדים מן הקריטריונים הללו ברורים מאליהם, חלקם פחות. אבל בעולם שבו ילדים חוטפים אוכל מוכן מול הטלויזיה, חשוב להדגיש את האכילה המשותפת כערך משפחתי ואף קהילתי. בחברה שבה אנשים רבים כל כך סובלים מבעיות אכילה כאלה ואחרות, חשוב להדגיש הן את הצורך בהנאה מן המזון, הן את הצורך במתינות באכילה וכו'.

חלק מקני המידה הללו משלימים זה את זה, אבל חלקם נמצאים במתח ואף בסתירה. לדוגמה, מזון של סחר הוגן (fair trade) מבטיח שהוא לא יוצר בתנאים של ניצול, אבל הוא עשוי להיות יקר באופן ניכר ממוצרים מקבילים ולכן הוא בעייתי מבחינה חברתית. חלק מן החברות המייצרות מזון אורגני מעסיקות עובדים בתנאים לא הוגנים. הקפדה על ארוחות משפחתיות יכולה לבוא, לעתים, על חשבון גיוון המזון ועידונו. ההמתנה למזון במסעדה המעסיקה עובדים עם פיגור שכלי יכולה להתארך, שימוש בכלים חד פעמיים מקל על כשרות הלכתית, אבל אינו טוב לסביבה וכו'. תורתנו היא תורת חיים, גם האוכל שבו אנחנו מזינים את גופנו ומענגים אותו צריך להתאים לכשרות חיים.

אכן, לשאלת כשרותו המהותית של המזון שאנו מביאים אל פינו בימינו אין פתרונות קלים, אך ההבחנה בין כשר ובין מה שאינו כשר עומדת בבסיס החשיבה היהודית. אכילה מודעת היא חיונית, מפני שמה שאנחנו מכניסים אל תוך גופנו הופך להיות מה שאנחנו, ועל כן יש להיזהר במזונותינו מאד. וגם אם לא נגיע לתשובות חותכות בכל השאלות האלה, וגם אם לא עלינו המלאכה לגמור בעניין זה, אין אנו בני חורין להיבטל מהן.

בסמוך לסיום פרשתנו ולסיום הדיון בכשרות אנו מצטווים להיות קדושים: "כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (יא, 44), בהמשך נאמר: "כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי" (יא, 45). היציאה ממצרים, שאותה חגגנו זה עתה, והכניסה לארץ מלווה בעליה. עליה זו והחיוב בהתקדשות קשורות בטבורן לתודעת החירות של האדם הגאול.