הדרשה השבועית

כי תשא

שבת פרה

הרבה גליה סדן

אמר קהלת, הוא המלך שלמה, החכם מכל אדם: "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה, והיא רחוקה ממני" (קהלת ז', 23). כשחכמינו נדרשו לפרשת פרה אדומה, נהגו לצטט פסוק זה מקהלת, כלומר - ישנם דברים שלא ניתן להבינם, אפילו לא החכם באדם.

אנחנו נמצאים בשבת השלישית מתוך ארבע השבתות שבין אדר לניסן - שבת פרה. בשבת בבוקר נוסיף על פרשת השבוע הרגילה שלנו, פרשת "כי תישא", מפטיר מיוחד מספר במדבר פרק י"ט, העוסק בפולחן פרה אדומה, פולחן המטהר מטומאת המת. למפטיר מיוחד זה תצטרף הפטרה מיוחדת בנושא טהרה מספר יחזקאל פרק ל"ו.

הפרשה מתארת טקס שבו לוקחים "פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום", שוחטים אותה, שורפים את אפרה, את האפר מערבבים במים אותם מזים על האדם הטמא כדי לטהרו.

החכמים לא רק תהו על פרשה מוזרה זו, אלא אף נדרשו להסבירה לתלמידיהם. מסופר במדרש רבה על ספר "במדבר" שכאשר שאלו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי את רבם לפשרה של פרשה זו, אמר להם: "לא המת מטמא ולא המים מטהרים אלא אמר הקדוש ברוך הוא - חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". לכן נפתחת פרשה זו במילים "זאת חוקת התורה".

אבל האם אנחנו, בימינו, אנשים מודרניים, מתקדמים, נאורים, יכולים לקבל הסבר זה? מה זה הפולחן האלילי הזה? בשביל מה צריך לקרוא אותו בבתי הכנסת שלנו?

חוקרת המקרא נחמה ליבוביץ' פרשה את דבריו של רבן יוחנן בן זכאי שהזכרתי קודם ואמרה: "אין הטומאה נתונה בטבע עצמו, לא במת ולא בנוגע בו, אין היא כח דמוני או מזיק ממשי...אלא מצות ה' היא, כי המצוות הן המצרפות את האדם" (ליבוביץ', עיונים בספר במדבר). שימו נא לב: "המצוות הן המצרפות את האדם". הפולחן איננו בעל כח מאגי משל עצמו. הוא אף איננו נחוץ לאלוהים, כמו שלמדנו מהפטרת השבת הקודמת, שבת "זכור", שבה אומר שמואל הנביא: "החפץ לה' בעולות וזבחים?!" (שמ"א ט"ו, 22). אז מדוע מקריבים קרבנות, מדוע מקיימים את הפולחן? אומרת ליבוביץ' - "המצוות הן המצרפות את האדם. בשבילנו אנחנו מקיימים את הפולחן. זהו כלי עזר להתקרב אל האל, ליצור קשר איתו בחיי היומיום שלנו: בתפילה בבית הכנסת, בחבישת כיפה, בהתעטפות בטלית, בהדלקת נרות, בצום יום הכיפורים, בקידוש, בברכה על הלחם, בעצימת עיניים וקריאת שמע מעומק ליבנו. כל אלה אמצעים קטנים שבחרנו לשלב בחיינו, דרכי פולחן, כדי לסמל את הקשר בינינו לבין הישות הנשגבה והבלתי נתפשת הזאת שאנחנו קוראים לה " ה' ", וגם - כדי ליצור קשר עם נבכי נפשנו, עם מעמקי כיסופינו וכאבינו, עם האני הפנימי הכי פנימי שלנו.

ובכל זאת, פרשת פרה עוסקת בפולחן מסוים ומיוחד - פולחן שמטרתו הטהרות מטומאת המת. למה קוראים דווקא אותה ודווקא עכשיו?

עוד שלושה וחצי שבועות יחול חג הפסח. בימים בהם נהגו להקריב את קרבן הפסח, לא יכול היה אדם טמא להקריבו, ותהליך הטהרה הוא תהליך ארוך שנמשך שבעה ימים. שבת "פרה" מזכירה לעם להקדים ולהיטהר לקראת הפסח הקרב ובא, על מנת שיוכלו להקריב את הקרבן. אבל אנחנו לא מקריבים קרבנות בפסח מאז חורבן המקדש, ופרות אדומות להיטהר בהן - נו, גם הן אינן בדיוק בנמצא ולאף אחד לא ברור מה היא בדיוק "פרה אדומה". כנראה שמאז שהפסקנו להקריב את קרבן הפסח הפך החג שלנו בעיקר ל"חג הניקיונות". רגע, ניקיונות! מה זה? האם זוהי לא צורה של טהרה למעשה? האם יכול להיות שההיטהרות הקדומה לקראת הפסח הפכה אצלנו לפולחן ניקיון? אולי, אינני יודעת, אך ברור לי שאנחנו מחשיבים את הפסח כחג החשוב ביותר בלוח השנה שלנו, להוציא אולי יום כיפור, שגם הוא למעשה חג של הטהרות.

יש לנו כנראה צורך להטהר, לפתוח חלון קטן בנפש, לנשום את ריחות פריחת האביב, להבהיק את הבית, לתת לעצמנו להתחיל מחדש, לתת לעצמנו עוד צ'אנס אחד. פעמיים בכל שנה - ביום כיפור ובפסח.

הטומאה איננה דבר מוחשי, היא תלויה בהגדרה, היא ישות מופשטת, פסיכולוגית אם אפשר לומר.. האם אנחנו חושבים על עצמנו כטמאים או כטמאות? האם אנחנו יכולים לומר שאנחנו לגמרי טהורים? ובמה מתבטאת ה"טומאה" שלנו? בשבוע שעבר, בשבת "זכור", הזכירו בבתי הכנסת את מצוות מחיית זכר עמלק, שאותה מפרש הרמב"ם כמחיית הרשע מהעולם. אולי אם נביט בנפשנו וננסה למצוא בה, ביושר, את הרשעויות הקטנות שלנו ונהיה מוכנים למגר אותן, נרגיש יותר "טהורים", יותר "טהורות".

ואולי נסתכל על כוונותינו ונבדוק האם הן טהורות. האם באמת אנחנו יכולים לשים רגע את האנוכיות שלנו, (מהמילה "אנכי", אני), בצד, לגמרי בצד. לא לבקש לעצמנו דבר - לא תגמול כספי, לא מעמד, לא הערכה של האחר, לא אהבה בתמורה. קשה, באמת קשה. ונדיר. אבל משהו לשאוף אליו.

דיברנו על הפולחנים הקטנים שעוזרים לנו להתקרב לפן הרוחני שלנו, ועל הניסיון להיטהר, שגם הוא ניסיון שמקרב אותנו לרוחניות שבנו.

פרשת פרה פותחת במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרון לאמור - זאת חוקת התורה אשר צוה ה' לאמור, דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום".

ניקח לעצמנו עכשיו, ובכל הימים עד הפסח, "פרה". כל אחד ואחת וה"פרה" שלו או שלה, דבר-מה שיעזור לנו להתחיל מחדש, להרגיש שחודש ניסן הוא באמת "ראש החודשים". ננסה אולי להיות יותר כמו אותה פרה אדומה - להגיע לתמימות, כלומר לשלמות רבה יותר, להפחית מעט מום או שניים שקיימים בנו, לקחת נשימה עמוקה ולחייך אל עצמנו ואל מי שסביבנו. לא תמיד הכל מובן לנו ובוודאי איננו חכמים וחכמות כשלמה המלך, אבל נשמה טובה יש בכולנו, אם רק נבחר להיות מודעים לה.