הדרשה השבועית

תרומה

הפרוכת, כרוביה ואורגותיה

 הרבה פרופ' דליה מרקס 

בין כלי המשכן שעל הכנתם מצווים ישראל נמצאת הפרוכת. וכך היא מתוארת בפרשה:
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים: וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל-אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב עַל-אַרְבָּעָה אַדְנֵי-כָסֶף: וְנָתַתָּה אֶת-הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כו, 33-31).

גם בימי הבית השני הייתה הפרוכת אחד מכלי המקדש המרשימים ביותר. יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון, בן למשפחת כהנים, שראה את המקדש הן בתפארתו הן בחורבנו, כותב על מלאכת המחשבת של מעשה הפרוכת: "הֵרכב החומרים לא נבחר בלי מחשבה תחילה, אלא נעשה בצלם היקום. נראה כי השָׁני מרמז לאש, הבוּץ לאדמה, התכלת לאוויר, והארגמן לים ... ברקמת האריג תוארו השמים וכל צבאם, מלבד החיות" (מלחמת היהודים ה, ה 213-212). על-פי תיאור זה, ייצגה הפרוכת את היקום כולו על יסודותיו – אש, אדמה, אוויר ומים, והדוגמה שעליו תיארה את השמיים וצבאם. לפחות בעניין זה, דברי יוספוס אינם עולים בקנה אחד עם דברי התורה, על-פיה כרובים בלבד היו על הפרוכת ("מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים").

הפרוכת, שתפקידה היה הפרדה "בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים", לא נעשתה מחומרים עמידים ובני קיימא, אלא מחומרים מתכלים. המשנה מספרת שבגלל ההתבלות המהירה של החומר צריך היה לייצר שתי פרוכות מדי שנה (שקלים ח, ה). התורה אינה מפרטת רק
את החומרים היקרים שמהם יש לארוג את הפרוכת, אלא גם את האופן שבו יש לאורגם "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ", ואף את הדוגמה שעליה והיא, כאמור, "כְּרֻבִים". הכרובים הם ישויות שמיימיות מכונפות, המתוארות במקרא בהקשרים שונים ובאופנים שונים. הפרוכת ייצגה באופן דו-מימדי את מה שהיה בתוך קודש הקודשים. אך בבית המקדש השני, כשהארון נגנז ועמו הכרובים, מה הסתירה הפרוכת? הפרוכת, ועליה הכרובים, הסתירה למעשה את העדר הארון והעדר הכרובים שהיו בתוך קודש הקודשים. המראה שעל הבד ייצג את מה שהוא אמור להסתיר, אבל למעשה הוא הסתיר את הריק שמאחוריו. והפרוכת עצמה הייתה מוסתרת מעיני העם.

על טיב העבודה שנדרשה למלאכת עשיית הפרוכת והכרובים שעליה, יש ויכוח תלמודי:
כתוב אחד אומר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" (שמות כו לו) וכתוב אחר אומר: "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" (שם, לא). "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", פרצוף אחד. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", שני פרצופות. רבי יודה ורבי נחמיה, חד אמר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם" ארי מיכן וארי מיכן. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", ארי מיכן וחלק מיכן. וחורנה אמר: "מַעֲשֵׂה רֹקֵם", ארי מיכן וחלק מיכן. "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב", ארי מיכן ונשר מיכן (ירושלמי שקלים ח ב, נא ע"ב).

ייתכן ששני הכתובים מדברים על פרוכות שונות, ובכל זאת, אפשר ללמוד כיצד הבינו חז"ל את השימוש במטבע הלשון השונה. סתם הירושלמי אומר ש"מַעֲשֵׂה רֹקֵם" הוא "פרצוף אחד", כלומר דמות אחת, ואילו "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" הוא "שני פרצופות", כלומר הדוגמה הנרקמת שונה בכל צד של הבד. לפי שיטתו של רבי נחמיה, שנראה שהתלמוד מסכים עמה, "מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב" הוא עבודה כה מתוחכמת עד שבצד אחד של הבד יש דוגמה אחת ובמשנהו דוגמה אחרת ("ארי מיכן ונשר מיכן"). גם אם העולים לרגל חזו בפרוכת בימים 
טובים, כמתואר במסורות בספרות האמוראים, הרי שהם ראו רק את צדהּ החיצוני. את הצד הפנימי ראה רק הכהן הגדול ורק ביום הכיפורים.

מכאן נוכל, אולי, להסיק שאריגת הפרוכת של בית המקדש לא הייתה מלאכה מקצועית ומורכבת גרידא, אלא שהיה בה גם ממד של סוד, שהיה ידוע רק לכהן הגדול ולמי שעסק בייצור הפרוכת.

הנערות האורגות
ומי עסק באריגת הפרוכת? בישראל, כמו גם בתרבויות אחרות, מלאכות הקשורות בטקסטיל, ובכלל זה הטוויה והאריגה, נחשבו מלאכות נשיות. פסוקים אחדים ב"אשת חיל" (משלי לא), מתארים את האישה הראויה כעוסקת בצמר, פשתים, בטוויה ובאריגה. כשמסכת נגעים מלמדת על תנוחת הגוף שבה צריכים אנשים לעמוד, כאשר הכהן בודק את נגעיהם, נאמר שם שהם צריכים להיעמד בתנוחות הרגילות להם בחיי היומיום, האיש "כעודר וכמוסק זיתים" והאישה בין היתר "כעורכת וכמניקה וכאורגת" (נגעים ב, ד).
ואכן, לפי האמור בתורה, נשים היו אחראיות על העיסוק בטקסטיל לצרכי הקודש: "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ ... וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" (שמות לה 25-26). גם בספרות חז"ל נמסר שנשים היו מועסקות בבית המקדש באריגת הפרוכת. בין שאר בעלי המלאכה שבמקדש, נמסר בתוספתא "ונשים אורגות בפרוכת" (שקלים ב, ו). ומן המקור הבא בתלמוד הירושלמי עולה שלא היה כל ספק בכך שנשים היו אורגות הפרוכת, היה רק ויכוח מאיזה סעיף בתקציב המקדש יש לשלם בעבור מלאכה זו:
שמואל אמר: נשים האורגות בפרכות נוטלות שכרן מתרומת הלשכה. רב חונה: מתרומת בדק הבית. מה פליג? שמואל עבד לה כקרבן, רב חונה עבד לה כבניין (ירושלמי שקלים ד ג, מח ע"א, וראו גם בבלי כתובות קו, ע"א-ע"ב).
מקורות אלה מלמדים שלנשים היה חלק פעיל בבית המקדש ובעבודתו - אריגת הפרוכת הייתה עבודתן. מקורות אחדים מעידים על כך שאורגות הפרוכת היו דווקא נערות צעירות. בספר החיצוני חזון ברוך [ספר המיוחס לברוך בן נריה, סופרו של ירמיהו הנביא, אך ככל הנראה נכתב לאחר חורבן הבית השני], מקונן המחבר על החורבן הקרב של ירושלים. הוא מורה לכהנים לזרוק את מפתחות בית המקדש לשמיים, שכן הם לא השכילו לשמור על הבית, ולומר: "שְׁמֹר אַתָּה אֶת-בֵּיתְךָ כִּי אֲנַחְנוּ שָׁוְא שָׁמַרְנוּ." מיד לאחר מכן, כאל מקבילה נשית לכהנים, הוא פונה אל הנערות האורגות ומורה:
וְאַתֶּן הַבְּתוּלוֹת הָאֹרְגוֹת
בּוּץ וָמֶשִי עִם-זְהַב אוֹפִיר
מַהֵרְנָה קַחְנָה הַכֹּל
וְהִשְׁלַכְתֶּן אֶל-תּוֹךְ-הַאֵשׁ
הִיא תְבִיאֵם אֶל-עוֹשָׂם
(חזון ברוך א, י 19, מהדורת כהנא, שעא-שעב).

מעניין לציין שבמקבילות בספרות חז"ל למעשה הכוהנים המשליכים את מפתחות ההיכל (בבלי תענית כט, ע"א; ירושלמי שקלים ו ג, נ ע"א) לא מופיעות אורגות הפרוכת. אך מקור נוצרי מוקדם (הפרוטו-אוונגליון של ג'ימס, י, 11-10) מספר על הנערות אורגות הפרוכת. אחת
מהנערות הייתה מריה, והמלאך שבישר לה על הלידה הפלאית נגלה אליה בעת שעסקה במלאכתה. בפירוש למסכת תמיד בתלמוד המודפס, במקום שבו מודפס בדרך כלל פירוש רש"י (ועל כן, יש המכנים אותו פסבדו-רש"י), נאמר שהאורגות היו בתולות צעירות: "נערות שלא באו עדיין לכלל נִדוּת מתעסקות בה שרוצים לעסוק בה בטהרה" (בבלי תמיד כט, ע"ב).

גבול האינטימיות
הפרוכת מייצגת עולמות של ניגודים: אריגתה דורשת את עבודתן העדינה והאיטית של הנערות, אבל היא כבדה מאד, ולפי המשנה נדרשו שלוש מאות כוהנים כדי לטבול אותה (משנה שקלים ח, ה); היא מסמלת טוהרה אבל נטמאת בקלות; היא מסמלת את הקוסמוס כולו, כפי שעולה מתיאורו של יוספוס אבל היא מייצגת את המקום הקדוש והאינטימי ביותר של עם ישראל. גם בתרבויות אחרות היו אלה בתולות שעסקו במלאכת אריגת כלי פולחן. פרופ' שאול ליברמן משווה את אורגות הפרוכת לילדות אורגות שמלת הפולחן של אתנה (peplos) ביוון העתיקה, כולן בין גיל שבע ואחת-עשרה (יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים 1984, עמ' 276-275). מה עשוי להיות התפקיד המיוחד של נערות צעירות שלא הגיעו לפרקן בעבודת הקודש בתרבויות שונות? הסיבה הפשוטה לכך היא אצבעותיהן הדקות של הנערות 
שהתאימו לעבודה העדינה. פרשנים קלאסים הזכירו שהעסקת ילדות מנעה סכנה של היטמאות הכלים בטומאת הנידה, אבל אולי יש לכך גם טעמים עמוקים יותר.

נוכל אולי לזהות קשר סימבולי בין הפרוכת ובין הבתולין - שניהם מסמלים חַיץ, גבול שאסור לכול, ומותר רק למי שנועד לכך ורק בעת הראויה. אולי משום כך, התיאור של חילול המקדש על ידי טיטוס מתואר במונחים הדומים לתיאור של אונס אכזרי. בין היתר נאמר עליו: "ונטל סייף וגידר את הפרוכת" (בבלי גיטין נו, ע"ב). התלמוד ממשיך ומספר "ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא". הכובש חשב שמא הרג את עצמו, ואולי הייתה זו לשון נקייה של התלמוד לומר שהוא חשב שהרג חלילה את מי שהמִקדש שלו. הפרוכת הקרועה היא סמל של 
המקדש שדינו נחרץ.

פרוכת ומקדש מעט
אך הפרוכת לא נעלמה עם חורבנו של המקדש. אדרבה, ייצוג סמלי שלה נמצא ברבבות בתי כנסת. היא אחד מכלי הקודש של בית הכנסת שנוצקו כדי לזכור ולהזכיר את בית המקדש. אם בעבר חזו בה לפרקים רק העולים לרגל, כיום היא נוכחת ונראית לעיני כול. הפרוכת עשויה בדרך כלל מחומרים יקרים ונתרמת לבית הכנסת לציון אירועים אישיים או קהילתיים מיוחדים. רקומים עליה פסוקי מקרא ותפילה, עיטורים, סמלים והקדשות אישיות. סגנונותיהם של הפרוכות שונים, אבל כל פרוכת ופרוכת מספרת סיפור פרטי ואישי, וכולן מלמדות 
שהקודש אינו נוצר אלא במלאכה איטית, מאופקת ואוהבת.

הפרוכת היא תזכורת לכך שבית הכנסת הוא מקדש מעט, מקדש בהעדרו של המקדש. תשובה ניצחת לנסיונות החרבת היהדות של טיטוס ושל אלה שבאו בעקבותיו היא עובדת קיומו של מוסד בית הכנסת וחיותו.