הדרשה השבועית

שמות

להלך ברגל יחפה

הרבה נעמה דפני-קלן

פרשת השבוע שלנו היא בסימן התחלות. זו לא רק התחלה של חומש חדש, אלא גם תחילתה של מערכת יחסים שתשנה את פני היהדות – הקשר האינטימי והנדיר שבין אלוהים לבין משה.

משה, כידוע, רועה את הצאן במדבר, הוא רואה סנה שבוער ואינו נשרף ומסתקרן. משה מחליט לסור מדרכו, ואלוהים מצווה עליו: אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (שמות, ג, ה). פשט הכתוב הוא הדרישה להסיר את הנעליים במקום קדוש, כשם שנוהגים עד היום במסגדים, וכשם שנהגו בעבר בבתי כנסת בארץ ישראל.

אך בדרישה להשיל נעליים, לבוא אל המפגש הראשון עם אלוהים ברגל יחפה, ניתן למצוא משמעות עמוקה יותר מאשר גינונים פולחניים. הליכה יחפה היא הליכה הנוגעת באדמה. ההולך יחף מודע היטב למזג האויר, לסוג האדמה, לכל אבן קטנה ולכל נמלה. מחד גיסא, הליכה יחפה מאפשרת התחברות אינטימית לסובב, התמזגות עם הטבע. ומאידך גיסא, ההולך יחף חשוף יותר לפציעות וברוב המקרים הדרך תהיה יותר קשה לו. נעל נועלת את הרגל – מכסה אותה ומונעת ממנה מגע ישיר ובלתי אמצעי עם הדרך – על יופיה וקשייה.

הליכה ללא נעליים מתמקדת בהווה, היא איננה מביאה איתה אבק דרכים מכל מסעות העבר. בשנים האחרונות נטבע המושג "קריאה יחפה", כדי לציין קריאה בכתבי הקודש (או בספרים אחרים), שאיננה מסתמכת על ידע מוקדם, על פרשנים מסורתיים או על כלים אקדמיים. זו קריאה המזמינה את האדם לפגוש את הטקסט פנים אל פנים, בפגישה אינטימית, ראשונית, תמימה וכנה. קריאה יחפה היא צעד ראשון של קרבה רגשית אל טקסט, היא מעשה של הפתחות ואֵמון כי בטקסט יש יופי וחוכמה; היא גם אמונה ביכולת שלי כאדם למצוא בטקסט משמעות, גם ללא ידע מעמיק וללא מסורת פרשנית.

אברבנאל, פרשן מקרא מהמאה ה-15, מפרש את הדרישה "של נעליך" כדרישה מהמנהיגות לנהוג בצניעות (בפירושו לפרשת שמות, סימן ד). אמירה זו, שתחזור אחר כך כמעט במדויק כלפי יהושע כשיבוא לכבוש את הארץ (יהושע ה, טו), דורשת מהמנהיג להכיר בגבולות היכולת שלו מחד גיסא, ובעוצמת יכולתו של אלוהים מאידך גיסא. אין ספק כי מעשיהם של משה ויהושע בסיפור גאולת מצרים וכיבוש הארץ היו משמעותיים ביותר, אך הציווי "של נעליך" דורש מהם להכיר בכך שהגאולה והנצחון הם מעשה פלאי, הם מעשה אלוהי –"אדמת קודש". זו קריאה למנהיגים לוותר, להשיל מעצמם את הרעיון כי הכל נעשה בכוחם וזבכותם.

אברבנאל מוסיף וטוען, שמשה היה עסוק בנסיונות להבין באופן הגיוני את סיבות הגלות וסיבות הגאולה, ואלוהים אמר לו כי שאלות אלה אינן בהשגתו של אדם. של נעליך, אם כן, במובן של הורד, השֵל מעצמך את המחשבה כי בכוחך להבין הכול, וכי הדברים התרחשו בזכותך.

ר' משה מקוברין מפרש את הציוי "של נעליך" לא כציווי למנהיג, אלא דווקא כציווי לכל אחת ואחד ומפרש: " הדברים הללו (של נעליך מעל רגליך) מופנים לכל איש מישראל: הסר את המנעולים מעל הרגליך הטבעיים, החוסמים בעדך מלהתעלות ולהרגיש אור, הסר אותם ומיד תווכח "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", כי התנאים והמצבים שהנך שרוי בהם מתאימים ומצויינים להתעלות... כלומר – של נעליך היא הדרישה לצאת מקבעונות, לצאת מההרגלים הנועלים את האדם ומשמרים אותו במקום מסוים וחוסמים אותו מלהתקדם, מונעים ממנו להרגיש כי הוא כבר נמצא על אדמת קודש; היא היכולת לוותר על תנאים מקדימים, על הצורך להגיע למקום מיוחד, או לזמן מסוים. זו ההפתחות להבין כי כבר במציאות הנוכחית שלך יש לך את כל הכלים כדי להתעלות, אלא שההרגלים שלך הם שמונעים ממך לראות את כל היופי והקדושה שנמצאים סביבך.

"מעשה אבות סימן לבנים". מדרישתו של אלוהים אל משה רבנו ברגעים הראשונים של הקשר ביניהם להשיל את נעליו ניתן ללמוד משהו על הדרישה של אלוהים מאתנו: כדי להתקרב אל אלוהים צריך לבוא יחפים, להיות במגע אינטימי עם הסביבה, לבוא ב"קריאה יחפה" – ללא הנחות מוקדמות בדבר טיבו של אלוהים או של המפגש, צריך לבוא בצניעות, תוך הכרה במגבלות האנושיות, וצריך לבוא פתוחים לשינוי, להשלת נעליים ומנעולים ישנים. בתקווה לגלות כי המקום בו אנו נמצאים הוא כבר אדמת קודש.