הדרשה השבועית

ויגש

מחילה כפולה

הרבה אילה שעשוע-מירון

פרשת ויגש היא אחת הפרשות האהובות עלי. בעיני זהו רגע שיא בהשתלשלות המרתקת, הדרמתית, של סיפורי יוסף, הרגע שבו ניגש יהודה וניצב בפני ההאיש החזק ביותר במצרים, המשנה לפרעה, ומגולל בפניו את מסכת הייסורים שעברו האחים מאז רדתם מצריימה לשבור את הרעב השורר בכנען.

רבות נאמר ונכתב על נאומו של יהודה, על הלוליינות הרטורית שבה הוא נוקט כאשר הוא מתחנן על נפשו ומבקש את רחמיו של האיש ובד בבד גם מציב בפניו אמירות נוקבות על אופן התנהלותו הקשה, הגובלת בהתאכזרות[1].

רבות נאמר ונכתב על ההזדמנות שנותן יוסף לאחיו לחרטה ולתשובה, כאשר הוא מעמיד למבחן חוזר את נכונותם לערוב לבנימין אחיהם ולהודות באהבתו היתרה של יעקב כלפיו. התוודעותו של יוסף לאחיו אכן מתרחשת ברגע שבו מוכר יהודה את עצמו לעבד על מנת להציל את בנימין ובכך משלים את מהלך התשובה, כפי שזו מנוסחת על ידי הרמב"ם בהלכות תשובה[2].

ברגע שהאחים עברו תהליך מלא ושלם של חרטה ותשובה אפשר למחול ולסלוח להם, וזהו האשנב שפותח את הפתח לפיוס בין האחים.

אלא שהפעם אני מבקשת להפנות את המבט אל יוסף.

מלבד התוכנית של יוסף להעמיד את האחים במצב שיאפשר להם מהלך של תשובה גמורה – מה עובר עליו במהלך הנאום של אחיו יהודה?

השאלה הזו נקשרת בעיני לשאלה מטרידה אחרת, שהפרשנים עסקו בה לא אחת: מדוע לא מודיע יוסף לאביו על היותו בחיים, הלא וודאי יכול היה לשער את גודל הצער והכאב של אביו על היעלמותו?[3]

האפשרות שאני מציעה לשאלה זו היא פשוטה:

יוסף כועס. יוסף כועס על יעקב – כועס על יעקב ששלח אותו לחפש את אחיו, ובתוך כך אל אובדנו, כועס על יעקב שלא הציל אותו מן הבור, כועס על יעקב שלא הפך עולמות והלך לחפש אחר הנער בן השבע עשרה שצעד עם שיירת המדיינים ונמכר לעבדות במצרים.

לא פעם אנחנו כילדים מאשימים את הורינו בדברים קשים שקרו לנו, גם אם לא היה ביכולתם לעשות דבר על מנת למנוע זאת.

זה מה שקורה ליוסף. לכן הוא מודה לאֵל על השכחה, כפי שעולה מהשֵם שהוא בוחר לבנו הבכור: "ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"[4].

'בית אבי' רומז לטעמי על הכעס של יוסף שמופנה לא רק כלפי האחים שאכן פגעו בו קשות, אלא גם כלפי אביו שלא מנע, שלא הציל, שלא חיפש.

תוך כדי הנאום של יהודה יוסף לומד, לראשונה, שיעקב לא ידע על מכירתו לעבדות, וחשב שאיננו עוד בין החיים: "וָאֹמַר [יעקב לאחים]: אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה "[5].

בזמן שהאחים, בתוך ההתנהלות מול יוסף, מכירים באשמה שלהם ומתחרטים עליה[6] יוסף עצמו עובר תהליך של חרטה ותשובה כלפי אביו. המחיר הנורא של התנכרותו לאביו מוטח בפניו, דווקא לאור הרגישות הגבוהה שמבטא יהודה ביחס לכאבו של האב: "וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה", ובמשפט הסיום של נאומו: "פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי"[7].

מילת המפתח של נאום יהודה, כפי שמציינת נחמה ליבוביץ', היא המילה 'אב' המופיעה לצורותיה ארבע עשרה פעמים בשישה עשר פסוקים (לייבוביץ', עמ' 345). מעבר לשימוש במילה 'אב' על מנת 'לרכך את ליבו' של האיש 'הקשה כחלמיש', כדברי ליבוביץ', המילה אב נוגעת בנימי הנפש שיוסף כה טרח להסוות ולהשכיח. המילה 'אבי', החותמת את נאום יהודה, מעוררת בו את הזיכרון של היותו בן, בן אהוב, את העובדה שיש לו אב, אחרי שנים של התכחשות ושיכחה, שגרמה לו בתוך כך גם לאבד משהו מזהותו ומעצמיוּתו. בפרשנותה לסיפורי יוסף מדגישה אביבה גוטליב-זורנברג את החזרה העיקשת במהלך סיפורים אלה על ביטויים שמציבים בפני יוסף מראַה כואבת על הוויתור והאובדן בחייו: "וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ", "וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ" או: "אָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ" – החזרה על הביטויים הללו גורמת ליוסף, בסופו של דבר, להתייצב פנים אל פנים מול מחיר השכחה וההתכחשות, לחזור ולזכור את הַנַּעַר הקָּטֹן שהשאיר רחוק מאחוריו, ולהתפייס עם עצמו ועם אביו[8].

לאור אלה, האמירה של יוסף בהתוודעותו לאֶחיו (שנאמרת כנראה לראשונה בלשון העברית שלא דיבר בה מאז היותו בן שבע עשרה) מסמנת את תמצית המהלך הזהותי שעבר עליו בתוך המשא ומתן המפותל עם האחים: "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי"[9].

'צָפְנַת פַּעְנֵחַ', השר הגדול של מצרים, חזר להיות יוסף, האיש העברי שזהותו נגזלה ממנו, וכאשר הוא ממשיך ושואל שאלה שהתשובה עליה לכאורה ידועה: "הַעוֹד אָבִי חָי?", כאילו שאל: העוד חיה בליבי אהבתו של אבי? העוד חי אני?

 

מחילה כפולה, צילום: אורי מחלב



[1] ראו נחמה ליבוביץ', עיונים בספר בראשית, עמ' 344

[2] איזו היא תשובה גמורה--זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה (הרמב"ם הלכות תשובה פרק ב', מצוטט אצל ליבוביץ' עמ'328)

[3] ולדוגמה, כותב הרמב"ן (מב' ט'): 'איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון בשישה ימים, ואילו היה מהלך שנה היה ראוי להודיעו לכבוד אביו'.

[4] בראשית מא' נא'

[5] שם מד' כח'

[6] שם מב' כא': "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על-אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".

[7] שם, מד'

[8] אביבה גוטליב זורנברג, שכחה וזיכרון: הסיפור המרפא, סיפורי ראשית, עמ' 494

[9] שם, מה' ג'