הדרשה השבועית

שופטים

הבערה והביעור

הרב עפר בית הלחמי

שופטים ושוטרים:
"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צד: לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תיקח שוחד כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים: צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך: לא תיטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוהיך אשר תעשה לך: ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלוהיך" (דברים, ט"ז: 18-22)

רבות הן פרשות התורה, אך לא רבות פותחות בצורה כה מפתיעה כפרשת שופטים. פתיחתה של הפרשה בהוראה למינוי שופטים ושוטרים והפסוק השני נראה כאילו נלקח מפרסומת לספר פתגמים, או לפחות ממסכת אבות. אולם הדבר המפתיע יותר, מופיע בהמשך: שופטים, שוחד, צדק. . . עבודה זרה. ומה מקום דיני (אי) נטיעת אשרות אצל נוהל בתי המשפט של ישראל? האם נפלה שגיאה בעריכת התורה? או עירוב מקורות שונים לכדי פרשה אחת? הפרשה מעידה על עצמה כי לא כך הוא.

עיקרה של הפרשה הוא, כביכול, ניקיון משפט ושלטון. משפט צדק (ט"ז: 18-20), קבלת פסיקת השופטים הלגיטימיים (י"ז: 8-13), דרישה מן המלך להיות כפוף לפסיקת 'בג"ץ' (י"ז: 14-20), מקורות פרנסתה של המנהיגות הדתית לבל ימעלו וירבו נכסים (י"ח: 1-5 ) ועוד כהנה וכהנה. ובתוך כל זה שבה ומופיעה העבודה הזרה (י"ח: 9-13): "כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף: וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים: כי תועבת ה' כל עושה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלוהיך מוריש אותם מפניך: תמים תהיה עם ה' אלוהיך"

הרי שדרישת ההתרחקות מעבודה זרה וממנהגי הגויים היא חלק בלתי נפרד משאר ענייני הפרשה.

כי תצא למלחמה

"על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלוהיך עימך המעלך מארץ מצרים: והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודיבר אל העם: ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם: כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם: ודיברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו: ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה: ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו: והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם"

(דברים, כ': 1-9).

הרב שלמה אבינר מצטט בעלון "באהבה ובאמונה" את הרמב"ם והנצי"ב (עיין באתר http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-2007635,00.html):

ולכן נפסק כי "מעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה – הרשות בידם לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה" (רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ז', הלכה ד'), ולפי הנצי"ב זהו מדין רודף, אף על פי שאין כוונתו לרדוף, שהרי יש דין רודף גם ללא כוונה.

כמה שונים שוטריו של אבינר משוטרי פרשת שופטים. דיונו של אבינר עוסק ברשות שיש למצביא להרוג סרבן פקודה משום שהוא מחליש את ידי הצבא בזמן מלחמה ודינו כרודף. בדבריו לאחר הפרסום מרכך הרב את דבריו ואומר "לפעמים, אם יש צורך, מותר למצביא בצבא להוציא להורג סרבן שרות, אבל המאמר הוא תיאורטי בלבד. כרגע זה לא עומד על הפרק. לא כתבתי שחייבים להוציא להורג, אלא שרשאים להוציא להורג, וזה נשאר לשיקולם של ראשי הצבא. הכוונה שלי שצה"ל יוציא אותם להורג ולא מישהו באופן פרטי."

ייתכן שדיון תאורטי ברשות שיש למפקדי צה"ל (להזכירכם שכינויו צבא העם) להרוג בחייליהם קשור לשיטות שבוחרים לאחרונה ראשי צה"ל להרוג באויבינו (להשאיר את שיקול הדעת לפצצות חכמות). האם הסכנה שבהליכה אחר מנהגי הגויים והעבודה הזרה, העברת הבנים והבנות באש אינה רובצת לפתחו של כל שופט שוטר מצביא או רב?

 

כי ימצא חלל באדמה

"אשר ה' אלוהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו: ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל"

בסיום הפרשה אנו מוצאים טקס עריפת עגלה וטיהור המנהיגות מאחריותה על דם נקי שנשפך בעם ישראל. )כ"א: 6-7) "וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל: וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו: בתוספתא (מסכת יומא פרק א' הלכה י"ב) אנו מוצאים מעשה בשני כוהנים זריזים, מעשה שכל כולו בא ללמד על אובדן שיקול הדעת ועיוות עולם הערכים בעמנו ערב חורבן בית שני"

"מעשה בשנים כוהנים שהיו שווים רצים ועולין בכבש (המזבח)

דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות (וזכה בתחרות),

נטל (החבר) סכין ותקע לו בלבו.

בא ר' צדוק ועמד על מעלות האילים ואמר: שמעוני בית ישראל אחינו,

הרי הוא אומר כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו

בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה על ההיכל או על העזרות

געו כולם אחריו בבכיה

ואחר כך בא אביו של תינוק אמר להם: אחינו, אני כפרתכם, עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמאת.

ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים

וכן הוא אומר וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה מיכן אמרו: בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא."

על מי נביא אנו את העגלה? באיזה קורבן או עבודה זרה תעצר שפיכות הלשון שלפני שפיכות הדמים?

נתפלל כולנו בלשון ההפטרה בישעיהו (נ"א) להסרת מחשבות זרות, לביעור הרע, למען הצללת התודעה ושמירת מקום לתקווה בלבנו:

"לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין: כה אמר אדוניך ה' אלוהיך יריב עמו הנה לקחתי מידך את כוס התרעלה את קובעת כוס חמתי לא תוסיפי לשתותה עוד: … התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון:…

סורו סורו צאו משם טמא אל תיגעו צאו תוכה היברו נושאי כלי ה': כי לא בחיפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלוהי ישראל"