הדרשה השבועית

ואתחנן

שבת נחמו

הרבה ד"ר דליה מרקס

אם תשאלו יהודים, כל יהודי, גברים ונשים, חילוניים, מסורתיים, או דתיים, מהו המשפט היהודי ביותר שהם יכולים להעלות על דעתם, סביר להניח שרובם יענו ללא היסוס: "שמע ישראל". אכן, במילות ה'שמע' מקופלת האמונה באל, האמונה בייחודו ותפישת ישראל כעם. אך מלבד הרעיון הנשגב הטמון בפסוקים האלה, יש בהם משמעות אמוציונלית עמוקה.

מסכת ברכות, המסכת הראשונה במשנה, פותחת בענייני אמירת השמע. מילות ה'שמע' נהוגות בהקשרים ליטורגיים מגוונים (בחטיבת תפילה מיוחדת בתפילות השחרית והערבית, בברכות השחר, בעת הוצאת ספר התורה, בקריאת שמע שעל המיטה ועוד) והן נכתבות על קלפי המזוזה והתפילין. 'שמע ישראל' הוא פסוק התפילה הראשון שמלמדים פעוטות. ר' עקיבא, שמסר נפשו על קידוש השם, נשמתו יצאה ב'אחד' של השמע כשעינוהו הרומאים למוות על שלימד תורה ברבים (בבלי, ברכות סא, ב). במחנות ההשמדה באירופה, הלכו יהודים אל מותם כשמילות 'שמע ישראל' על שפתותיהם. מילות ה'שמע' היו מילות התפילה היחידות שהנחילו אנוסי ספרד לילדיהם במשך דורות. בבתי הכנסת הרפורמים הקלאסיים באירופה ובארה"ב שהתפילה בהם היתה בשפת המדינה, היו מילות השמע היו כמעט היחידות שנאמרו בעברית. (היום בבתי הכנסת הרפורמים בתפוצות משתמשים יותר ויותר בשפה העברית, למרבה השמחה).

הפרשה הראשונה של השמע לקוחה מתוך פרשת השבוע שלנו. הקורא יכול לדמיין את הלך רוחו משה רבנו, שמספר בראש הפרשה על סירובו של הקב"ה להיעתר לתחינתו להיכנס עם עמו לארץ ישראל. המנהיג הדגול עומד עתה מול העם קשה העורף, שהסב לו צרות אין ספור ומצווה ציווי מנטלי ורגשי חמור שאין כדוגמתו - לאהוב את הקב"ה ללא שיעור, ללא שיור וללא גבולות: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך". כיצד עמד הוא בציווי הזה? עד כמה היה קשה לו הדבר?

לא ברור מתי הוחל לקרוא את ה'שמע' בישראל כחלק מן התפילה. קריאת שמע על שלוש פרשותיה, עטופה בברכות, יש כבר במשנה, כחלק מעבודת הקודש של הכוהנים בבית המקדש השני. אחרי שחיטת קורבן התמיד של הבוקר, ניתוחו והמלחתו ולפני הקטרת הקטורת והמשך עבודת התמיד, היו יורדים הכוהנים ללשכת הגזית. וכך מתארת המשנה את המשך התהליך הפולחני: "אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת, והן ברכו. קראו עשרת הדברים, 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'ויאמר'. ברכו את העם שלוש ברכות, אמת ויציב, ועבודה, וברכת כוהנים" (מסכת תמיד, פרק ה': משנה א).

 

לפי התיאור הזה, הכוהנים היו קוראים את השמע בכל בוקר במהלך עבודת הקודש שלהם בבית המקדש. כמו בכל תיאורי חז"ל של עבודת בית המקדש, לא ברור האם יש לפנינו תיעוד היסטורי או השלכה מאוחרת של המציאות של ימי התנאים. כמו כן, לא ברור האם נהגו המוני ישראל לקרוא שמע מחוץ לבית המקדש. יש יסוד מסוים להניח שהתשובה לשאלה השניה היא חיובית.

המשנה הזאת מציינת עוד, כי עם אמירת פרשיות השמע וברכותיה נהגו לקרוא גם את "עשרת הדברים", הלא הם עשרת הדברות, שגם הן מופיעות בפרשת השבוע. הקשר בין ה'שמע' לבין עשרת הדברות אינו מצריך הסבר מיוחד. יש מקום להניח שהקריאה: "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצווך היום", מתייחסים באופן ישיר לעשרת הדברות המצויות סמוך מאד לפני פרשת ה'שמע'.

כיצד, אם כן, יש להסביר את העובדה שכבר בימי האמוראים, וגם בימינו, אין עשרת הדברות נקראות במהלך קריאת שמע וברכותיה? רב שמואל בר נחמן ורב מתנא בתלמוד הירושלמי אומרים: "ביון הווה שיהו קורין עשרת הדברות בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן מפני טענת המינין, שלא יהו אומרים אלו לבדין ניתנו לו למשה בסיני" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות ג': ע"ג; פרק א', הלכה ה').

כלומר, ראוי היה לקרוא את עשרת הדברות אבל אין עושים כך מפני "טענת המינים", או בלשונו של התלמוד הבבלי "תרעומת המינים" (ברכות, י"ב: ע"א). פרופ' אפרים אורבך טען שיש כאן גישה פולמוסית של חז"ל נגד הנוצרים הקדומים, שהתנערו מכל מצוות התורה ודבקו בעשרת הדברות כחוקים מוסריים, שהם לבדם מחייבים וש"אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני". חז"ל ביקשו להראות שאין לעשרת הדברות מעמד מיוחד וכי כל התורה כולה היא קדושה. כדי להימנע מלתת לעשרת הדברות מעמד ליטורגי מיוחד, השמיטו את אמירתן בחטיבת השמע.

לוח השנה היהודי לוקח אותנו שוב ושוב במבוך ההיסטוריה ומעצב את הלך נפשנו ומצב רוחנו. בי"ז בתמוז ציינו את ראשיתו של מעגל של חורבן. בשלושת השבועות של ימי בין המיצרים אנו מזדהים עם אנשי ירושלים החוזים במצור המתגבר ובחורבנו הצפוי של בית המקדש ועיניהם כלות. בימים אלה לא עורכים חתונות ולא נהוג לקיים אירועי שמחה ועליצות. משנכנס אב ממעטים עוד יותר בשמחה (משנה תענית, פרק ד', משנה ו'). האבל על חורבן בית המקדש מגיע לשיאו בתשעה באב, שלפי המסורת הוא יום חורבן שני בתי המקדש בירושלים.

אך כמו השוקע במים, הצולל ובהגיעו לקרקעית בוטש הוא בה ברגליו ומתחיל להתרומם ולצוף מעל פני המים, כך כבר בתפילת המנחה בתשעה באב האבל מופג מעט בדברי נחמה. ומה שנכון לשלהי יום הצום נכון ביתר שאת לגבי הימים והשבועות הבאים אחריו. השבת של פרשת ואתחנן מכונה 'שבת נחמו', על שם הפטרת השבוע, הלקוחה מדברי דברי הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ'). בשבת הזאת מתחיל מחזור בן שבעה שבועות של נחמה עד ראש חודש אלול.

התנועה הרפורמית דו ערכית ביחסה לתשעה באב. רוב היהודים הליברלים אינם מייחלים להקמתו של בית מקדש שלישי ולפיכך אינם רואים טעם להתאבל על חורבנו של בית מקדש שמנהגי הפולחן בו נראים לנו זרים ומרתיעים.

בעיני תשעה באב הוא יום של אבל וצער על קודש שחרב ועל בית תפילה שנהרס בידי שונאים. ביום הזה אני משווה נגד עיניי את טיטוס שחדר לבית קודש הקודשים בחרב שלופה, נזכרת בתמונות בתי הכנסת הבוערים בליל הבדולח בגרמניה, מעלה על דעתי גם בתי כנסת שנשרפו וחוללו בידי בני עמנו (כן כן, גם פה אצלנו בירושלים הבנויה). אני חושבת גם על בתי תפילה של עמים אחרים ששנאה וקנאות גרמו להשמדתם. דווקא בימינו, כשאנחנו זוכים לחיות במדינת ישראל הבנויה, ראוי לנו להתפלל שתחדל שנאה וקנאות, שנתגבר על יצר הרס. דווקא בימים הקשים שעוברים עלינו עתה עלינו לייחל ולפעול להרבות קדושה בחיינו. בנייתו הפיסית של בית המקדש אינה דרושה לצורך הזה.

הצירוף של קריאת פרשת 'ואתחנן' ובה עשרת הדברות ופרשת השמע מיד אחרי תשעה באב הוא מרתק למדי. לעמים רבים היו מקדשי תפילה מפוארים, חלקם מפוארים בהרבה משני המקדשים של ישראל בירושלים, עם פלישת אויב והחרבת ההיכלות המרשימים האלה, הפכו במקרים רבים עמים אלה לאנקדוטות בספר ההיסטוריה. משהושמד המרכז הרוחני, התרבותי, החברתי והכלכלי, שוב לא היה לעמים אלה מה שייאחד אותם.

הפיכת פסוקי שמע ישראל המופיעים בפרשת 'ואתחנן', למרכיב מרכזי בתפילה היהודית, היתה תפנית רבת חשיבות בתולדות היהדות ועדות לגדולת חכמינו. בעיצומם של ימי אימה ויאוש על חורבן בית המקדש הם קיבלו על עצמם חכמי יבנה, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, להנהיג את העם ולהציג בפניו דרך פולחן חדשה: את מקום עבודת בית המקדש החליפה התפילה בבית הכנסת. וכך נאמר: "כתיב: לאהבה את ה' אלוהיכם ולעבדו בכל לבבכם (דברים י"א). איזוהי עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפילה" (בבלי, מסכת תענית, ב': ע"א).

תפילה בבית הכנסת במקום עבודת הכוהנים

היהדות הביאה לעולם את אמונת הייחוד, שאת ביטויה המזוקק והמרגש ביותר אנחנו מוצאים במילות 'שמע ישראל' ובציוויי עשרת הדברות שבפרשת השבוע שלפנינו. היהדות הביאה לעולם עוד חידוש, שלא תמיד אנחנו ערים למהפכנות העצומה שלו: בית הכנסת.

לעומת עבודת בית המקדש, בבית הכנסת אין הקהל צופה בעבודת כוהנים ואנשי דת. מעתה כל איש בישראל, ואנחנו מאמינים גם כל אישה בישראל, מתפללים לבוראם בכל מקום ואתר ללא תיווך. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להנהיג את הציבור בתפילותינו. הדמוקרטיזציה של התפילה היא, ללא ספק, אחת התרומות החשובות של ישראל לאנושות כולה! "אמר רבי אליעזר: גדולה תפילה יותר מן הקורבנות" (בבלי, מסכת ברכות ל"ב: ע"ב).

ראוי לנו בימים קשים אלה שעוברים על עמנו, לשאוב נחמה והשראה מתושיית חכמינו, ללמוד מדרכם, להתעודד ולהמשיך לפעול כדי לחדש ימינו כקדם.