הדרשה השבועית

מטות

בנות צלפחד - שיח הפרשנות כנתיב לקריאה מהפכנית של המקרא/ מטות-מסעי

רוחמה וייס-גולדמן

סיפורן המיוחד של בנות צלפחד וההחלטה התקדימית לתת להן נחלה בארץ מוזכרים כמה וכמה פעמים בתנ"ך. בפרשת מטעות מסעי יש התפתחות (ושמא הסתבכות) הנובעת מההחלטה האלוהית לתת לבנות שאביהן מת ואין להן אחים, לרשת את נחלת אביהן (במדבר כ"ז). ההחלטה להעביר, במקרים מסוימים, את הבעלות על הקרקע מהגברים לנשים עלולה לשנות את גודל נחלת השבטים (המוגדרים לפי הגברים במשפחה) ועל כך קובלים בני שבט יוסף בפני האלוהים:

הנה פסוקי הפרק:

(א) ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחת בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשאים ראשי אבות לבני ישראל: (ב) ויאמרו את אדני צוה ה' לתת את הארץ בנחלה בגורל לבני ישראל ואדני צוה ה' לתת את נחלת צלפחד אחינו לבנתיו: (ג) והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבתינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגרל נחלתנו יגרע: (ד) ואם יהיה היבל לבני ישראל ונוספה נחלתן על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומנחלת מטה אבתינו יגרע נחלתן:(ה) ויצו משה את בני ישראל על פי יהוה לאמר כן מטה בני יוסף דברים: (ו) זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים: (ז) ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבתיו ידבקו בני ישראל: (ח) וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו: ט) ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל: (י) כאשר צוה יהוה את משה כן עשו בנות צלפחד: (יא) ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד לבני דדיהן לנשים: (יב) ממשפחת בני מנשה בן יוסף היו לנשים ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן (במדבר ל"ו).

כאמור, אלוהים הסתבך. התשובה המהירה והנחרצת שנתן לדרישתן הראשונית של בנות צלפחד: "כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן: ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" (במדבר כ"ז: 8-7) הולידה, מן הסתם, טרוניות ופחדים רבים בקרב הגברים. סיפורן של בנות צלפחד מעיד על העוצמה ועל החשיבות של הסוגיה הכלכלית במאבק בין המינים. כל עוד עיקר המשאבים הכלכליים נמצא בידי הגברים, גורמת כל חריגה מעקרון השליטה הגברית בלבול. אלוהים שלא התכוון לשנות סדרי עולם ולהכריז על חלוקה שוויונית של הקרקעות, נקלע לתסבוכת. להשיב את המצב לקדמותו כבר אי אפשר, שהרי ההיתר שניתן לבנות צלפחד והקביעה הגורפת שבצדו, מפי הגבורה ניתן. אך גם להפלות לרעה את חלקו של שבט יוסף ולאפשר לבנות להעביר את קרקעות השבט לבעליהן העתידיים אי אפשר. באותה מהירות ונחרצות שאלוהים קבע את היתר הירושה של בנות צלפחד, קובע עתה אלוהים את מה שעלול להיות המסמר הראשון בארון הקבורה של ההיתר: "כן מטה בני יוסף דברים: זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים." קשה לחשוב על ניסוח אירוני יותר של חוק: "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך. . ." כלומר, הן יכולות להתחתן עם מי שהן אוהבות אבל העיקר שיהיה מן המשפחה. ה"אך" הקטן של אלוהים יכול היה לקבור את ההיתר התקדימי של בנות צלפחד. מסיפור בנות צלפחד אנו למדים, בין היתר, שכשמחוקק (ואפילו מחוקק מוכשר כאלוהים) נתקל בבעיות מוסריות ונדחק להציע להן פתרון חלקי (רק לבנות יתומות שאין להן אחים), הוא יתקל מיד בבעיה הבאה, העולה מן הצד שכנגד. לעיתים, כמו במקרה שלנו, יעמידו פתרונותיו את מערכת המשפט באור מגוחך.

המשפט והמחשבה היהודית יכולים היו להמשיך ולהתייחס לסיפור בנות צלפחד ברוח הפתרון של פרשת מסעי ולהראות לעם היהודי לדורותיו, כי כל פשרה לטובת המין הנשי סופה לגרום לתסבוכת מיותרת ומחירו האישי והחברתי של מעשה בנות צלפחד גבוה מדי ואינו עומד במבחני המציאות הסבוכים.

לעומת הקושי שמערימה הפרשה שלנו על "תקנת בנות צלפחד", ברצוני להציג קו פרשני שונה, העובר לאורך הדורות ולרוחב המקורות. אני מבקשת להציע פרשנות מרחיבה ל"תקנת בנות צלפחד". פרשנות החותרת, חרף הקשיים שניתן למצוא ולהמציא, להציע מקום של כבוד למריין של בנות צלפחד בתרבות היהודית. לשמחתי, המקורות התומכים בעמדה הזאת רבים ואביא רק מעט, שהוא השאור שבעיסה.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ק"כ עמוד א

"אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים, שנאמר: (במדבר ל"ו), לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אלא מה אני מקיים (במדבר ל"ו) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן."

דבריו של שמואל (מראשוני אמוראי בבל, המאה השלישית לספירה) מתייחסים לשניות (אותה ראיתי כאירונית) בדברי משה לשבט יוסף: "לטוב בעיניהם, אך למשפחת מטה אביהם". שמואל המצביע על השניות בפסוק מעוניין לבחור באחד מקצותיה, ובאופן מפתיע, אולי, הוא בוחר בקצה הנשי (או שמא נאמר: המוסרי?) לדברי שמואל, העומדים כמובן בניגוד לפשט הכתובים, תלונות בני יוסף לא הצליחו "לבלבל" את אלוהים. הנחייתו היתה ונשארה: "לטוב בעיניהם". את הצד השני של החוק המקראי "אך לבני משפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" מעדיף שמואל להסב מקביעה חוקית להמלצה גרידא: "עצה טובה השיאן הכתוב". החוק המצר את חייהן של בנות צלפחד בוטל בפרשנותו של שמואל, מה שמלמד אותנו שכשפרשן רוצה הוא יכול. השאלה היתה ותישאר תמיד שאלת המוטיבציה.

ספרי במדבר פיסקא קל"ג

"ותקרבנה בנות צלפחד, כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום, בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל שנאמר [נותן לחם לכל בשר וגו' (תהלים קל"ו: 25) נותן לבהמה לחמה וגו' (תהלים קמ"ז: 9) ואומר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמ"ה: 9)."

מדרש זה עוסק גם הוא בהרחבת המשמעות המקראית של סיפור בנות צלפחד. על פי הסיפור המקראי (במדבר כ"ז) מבקשות בנות צלפחד נחלה רק בשל העובדה שאין להן אחים. הבקשה הזאת מעידה, לכאורה, כי הן מקבלות, עקרונית, את העמדה הגברית, שהאדמה ניתנת לזכרים ולא לנקבות. כל מי שקורא סיפור זה עשוי לשאול את עצמו האם בנות צלפחד באמת קבלו את העמדה הגברית או השלימו רק למראית עין, לצורכי משא ומתן? האם בקשתן הרשמית הייתה משאת הלב האמיתית שלהן, או שהיא משקפת את נכונותן להתפשר עם המציאות ולהשיג בה הישגים חלקיים? המקרא מותיר אותנו ללא מענה לשאלה הזאת. לדרשן יש תשובה נחרצת: החלטתן הראשונית של בנות צלפחד לגשת למסע המפרך והמפחיד של דרישת הנחלה נבע מהבנה ראשונית עמוקה שאפליה אינה קיימת בעולמו של אלוהים. האפליה מקורה בטעות, או ברשעות אנוש ואילו אלוהים: "רחמיו על כל מעשיו". נאמר מעתה, בעקבות הדרשן שלפנינו, חוק הירושה המפלה בין נשים לגברים וכל חוק אחר המפלה בין ברואיו של אלוהים, מקורו במחשבה אנושית. הרצון האלוהי האמיתי הוא לקיים שוויון מלא בין כל הברואים. על כן לא זו בלבד שמותר לנו לשנות חוקים שיסודם באפליה, ובתנו הדתית היא להתאים חוקים אנושיים לרצונו של האל.

אלו הן שתי דוגמאות קטנות לאפשרות למצוא בקריאה מרובדת של המסורת היהודית לדורותיה, פרשנויות נועזות, העשויות לתרום לשיח האקטואלי על הצורך להכניס שינויים בהלכה ובתרבות היהודית.

לא יהיה זה נכון לדעתי, להשתמש במקורות אלה כקרדום לחפור בו. אין צורך לטעון שהם מהווים בסיס אידיאולוגי להחלטה לשנות את ההלכה ואין גם צורך להשתמש בהם לבירורים הלכתיים קונקרטיים. ההחלטה של התנועה הרפורמית לתקן את המסורת היהודית היא החלטה שיסודה מוסרי, וטוב לה להישאר ברובד זה של התרבות. המקורות שהובאו לעיל ומקורות רבים נוספים עשויים להעיר ולהעשיר את השיח על מוטיבציות לשינויים במסורת. מקורות אלה יכולים גם ללמדנו פרק נוסף בהלכות צניעות. שהרי אפילו בעניין הזה של שינויים מעניינים ואמיצים במסורת אין לנו זכות ראשונים.