הדרשה השבועית

מטות

הכניסה אל הארץ/ מטות- מסעי

פרשת מטות-מסעי תשס"ג

הרב מירי גולד

השבת אנו קוראים בשתי הפרשות האחרונות בספר במדבר: בפרשת מטות (ל:ב-לב:מב) ובפרשת מסעי (לג:א-לו:יג) המתמקדות בנושאים הקשורים להתיישבות בארץ. סיפור בני גד ובני ראובן מעלה סוגיה של אחריות וערבות הדדית - "כל ישראל ערבים זה לזה" - המלווה את עמנו עד עצם היום הזה.

בפרק ל"ב מדובר במקום בו בחרו מטה ראובן ומטה גד להתיישב. בני השבטים האלה, שברשותם היו מספר גדול של בעלי חיים ("מקנה רב"), ביקשו לקבל את שטחי המרעה הטובים שבעבר הירדן המזרחי, אשר נכבשו בידי בני ישראל. בקשתם להתנחל שם התקבלה בזעם על ידי משה, אשר הניח שלא ישתתפו בכיבוש הארץ ("האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?" לב:ו). משה פחד ששני שבטים אלה יהרסו את אחדות העם בגלל דאגתם לרכוש, דאגה אותה העמידו – לדעתו - מעל לכל. האם יהיו מוכנים להביט מן הצד כשיבוא האויב להשמיד את אחיהם? האם לא הבינו את מה שאמר רבי יהונתן אייבשיץ: "אם תשבו בחיבוק ידיים ותהיו אדישים לצרותיהם של יושבי ארץ ישראל תסבלו גם אתם, ואף אתכם לא יניחו."

מנהיגי מטות ראובן וגד ענו מיד למשה ואמרו: "ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ: לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו: כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה." (לב:יז-יט).

משה קיבל את דבריהם, אך מצא סיבה נוספת לנזוף בהם בגללה. בתגובה להצהרתם כי יבנו גדרות לצאנם ורק אחר כך ערים לילדיהם (לב:טז), ציווה להם משה: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם" (לב:כד). משה רואה עיוות בכך שהקדימו מקניהם למשפחותיהם. דורות רבים לאחר מכן דרשו חכמים (במדבר רבה כב:ט בהתייחס לקוהלת י:ב "לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו"): 'ולב חכם לימינו' - זה משה; 'ולב כסיל לשמאלו'—אלו בני ראובן ובני גד, שעשו עיקר וטפל שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות ועליהם נאמר (משלי כ:כא): 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך'". כך האשימו את בני ראובן ובני גד בעשיית הטפל לעיקר והעיקר לטפל.

בני ראובן ובני גד היו הראשונים לגור מחוץ לארץ, היוו את תחילת התפוצות. מהו היחס בין יהדות התפוצות לבין יהדות הארץ? מהי מידת המחויבות ואיך היא באה לידי ביטוי? פרשת השבוע מעלה את הנושא מיד עם תחילת ההתיישבות בארץ והוא נשאר רלוונטי עד היום. רוב העולם היהודי מייחס חשיבות לחיבור הדו-סטרי בין ישראל לתפוצות, אך אין בידינו נוסח אחיד או מתכון מסוים לקיום נכון של הערבות והאחריות ההדדית.

הדילמות קיימות בכל תחום: האם יבואו אחינו מחו"ל לבקרנו בארץ הקיץ? ואם לא, האם ירחיבו את רעיון "התייר הווירטואלי", זה אשר שולח את כספו לקניות ולבילוי בידי המבקרים האמיצים? האם עלינו להתערב כאשר קהילות יהודיות מגייסות כסף לטפל בעוני הקיים בארצנו?

ואם אנו שואלים על קהילות התפוצות - מה קורה כאשר אנו מסתכלים פנימה, על עצמנו? האם אנו לא מוצאים את עצמנו מתמודדים בין דאגה למשפחה הגרעינית שלנו לבין הדאגה לקהילה הגדולה יותר - דואגים לצרכי הצדק החברתי במדינה? האם נדע לקבוע את סדר העדיפות הנכון?

נקוה שכאשר תפגושנה האמהות החד-הוריות הצועדות לירושלים את שר האוצר, תשקף מדיניות הממשלה את עמדת משה רבנו: דאגה לתשתית בטחון כלכלי וחברתי לאוכלוסיה החלשה שבקרבנו; כשנחגוג בשמחת בני מצווה ובחתונות יקירינו, נזכור להרים טלפון לארגוני המתנדבים המקומיים הדואגים לאסוף את המזון הנותר בסיום האירוע ולחלקו לנזקקים.

כפי שראינו בפרשה, ניתן לדאוג למשפחה, לקהילה, למדינה ולאחדות עמנו מעבר לים, משני הכיוונים, מבלי לפגוע ברצוננו לחיות בכל מקום בו נבחר על פי דרך החיים הנראית לנו. מי ייתן ויהיו בנו התבונה והערכים הראויים כדי לשמור על עצמנו לחיים טובים ולתיקון העולם כולו.