הדרשה השבועית

בלק

לעלות לקדושים

הרב דוד פורמן ז"ל

בפרשת "בלק" למדים אנו על הנבואה של בלעם ועל חמורו המדבר. הסיפור זכה לפרשנויות רבות אך ברוב המקרים תוך התעלמות מאחד מהכללים החשובים ביותר ביהדות המוזכר בפרשה: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (במדבר כ"ד: 5).

כדי להבין את הפסוק הזה יש לחזור לסכסוך בין עשו ויעקב. המשל מוכר לכל. יעקב, במעשה מרמה חסר הגינות, בסיוע מעט עזרה מאמו רבקה, מצליח לחטוף בכוח מעשו הן את הבכורה והן את הברכה. מייד לאחר קבלת הברכה מאביו הגוסס הוא בורח מן הבית, לא משום שהבין לפתע את חומרת מעשה המרמה, אלא בגלל חשש מפני נקמתו של עשו.

הסיפור ממשיך ומספר לנו שיעקב שרת את דודו לבן כעבד במשך עשרים ואחת שנים, תוך שהוא לומד לקח מר על דרכי הירושה הלגיטימית המבוססת על זכויות הבכור: הוא מקבל תחילה את הבת המבוגרת יותר לאה, חרף אהבתו לרחל הצעירה יותר. מקץ דור יעקב אינו מסוגל עדיין להתנער מפחדו מפני עשו, ובעימות האחרון אתו הוא שולח את משפחתו למקום בטוח, עוצר ונח ומתכונן לעימות הסופי עם אחיו הגדול.

והוא חולם:" ויותר יעקב לבדו. ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ויתקע כף-ירך יעקב בהאבקו עמו. ויאמר שלחיני כי עלה השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני. ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב, ויאמר לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל (בראשית ל"ב: 29-25). כעת יש לזכור שחלום זה בא בעקבות חלום קודם: ויחלום והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים וירדים בו. והנה אלהים נצב מעליו" (בראשית כ"ח: 13-12).

מה שחשוב לצורך העניין הוא השינוי בשמות: יעקב הופך לישראל. בפרשנות שנותן רש"י לפסוק הזה הוא מורה לנו ובצדק: "לא יעקב"- לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה , כי אם בשררה וגלוי פנים. בעוד שבאופן מסורתי, מקובל לחשוב ששמו של יעקב היה מבוסס על המילה "עקב", ככתוב בפסוק: " ואחר כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב …"(בראשית כ"ה: 26) רש"י טוען שהשם מבוסס על המילה עקבה, שפירושה לרמות, והשם ישראל מבוסס על שורש המילה שררה - "כי שרית עם אלהים ועם אנשים"

בקצרה, לאחר שהכיר בטעותו נאבק יעקב עם מצפונו ומרומם בכך את אישיותו. הוא הגשים את המאמר: "להעלות בקדושה." הוא טיפס על הסולם "המאמר" בדרכו למעלה בשמיים.

וחזרה אל "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", המשפט הראשון שאנו אומרים בהצטרפנו למניין בבית הכנסת. אנו מצווים לעבור מיעקב לישראל. בכל הנוגע לסגנון הספרותי של הפסוק התנ"כי זה, יעקב מיוחס לאוהל וישראל מיוחס למשכן. אוהל הוא משהו לא קבוע, המייצג את השנים הראשונות שבהן טרם הספקנו לעצב את אישיותנו ולגבש את עקרונותינו. משכן הוא מקום מגורים של קבע, המייצג את האידיאלים והערכים שלנו. לפיכך, אנו מונחים בראשית הכניסה שלנו לקהילה, במניין, כשאנו קוראים את הפסוק הזה, לחדש מדי יום את מחויבותנו לעלות לקדושים. מסיבה זו אנו אומרים בתפילת "יוצר אור" את האמירה "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" כאילו העולם נברא אתנו מחדש בכל יום, וחובה עלינו לא רק להגביה את עצמנו כלפי מעלה, אלא גם את העולם שלנו. עלינו להגיע לראש הסולם שה' ניצב עליו. וכאן רש"י שוב עוזר לנו כאשר הוא מפרש את המילים "ניצב עליו" כ"לשמרו", זאת אומרת: לדאוג שיעקב ייפתח את הזיקה האלוהית שבתוכו. ואם המטרה של הפסוק באה ללמדנו שמוטלת עלינו האחריות לעלות לקדושים, אזי סיפור "הסולם" מחזק את תנועתנו כלפי מעלה.

הרב ד"ר אלי מונק, בספרו "עולם התפילות" (הוצאת פלדהיים, 1960) משתמש ב"סולם" לתאר ארבעת הצעדים המעלים אותנו במשך תפילת שחרית: 1) עולם העשייה שהוא "ברכות השחר" ("והנה סולם מוצב ארצה") , 2) עולם היצירה שהוא "פסוקי דזמרא" ("וראשו מגיע השמימה"), 3) עולם הבריאה שהוא ה"שמע וברכותיה" ("והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו"), 4) עולם אצילות שהוא ה"תפילת שמונה עשרה ("והנה אלוהים ניצב עליו"). כאשר אנו מסיימים את תפילת שמונה עשרה הגענו לראשו של הסולם ואלוהים ישמור עלינו כמו שהוא היה אמור לשמור על יעקב לפי פירושו של רש"י.

ומה לנו ולבקשת "מוביליות כלפי מעלה"?

חרף דאגות הביטחון, שומה עלינו לשאוף תמיד להשיג יותר מאשר דאגה לביטחוננו. עלינו לפעול להבטחת היושר המוסרי שלנו. כיעקב, יעקב דאג לגופו. כישראל, הוא דאג לנפשו, לנשמתו.

פרשת התורה "בלק" מציגה משל נחמד על חמור מדבר. אפשר להתווכח עד אין סוף אם בלעם היה שוטה פסיכי או גאון יצירתי, אך אף אחת משתי הנקודות המרכזיות הללו של הפרשה אינה מכוונת אותנו לדרך מאלפת יותר מאשר הפסוק האחד המספר לנו שאנו מצווים בעיקרו של דבר לשאוף להפוך לישראל, כאינדיבידואל וכעם, ולשאוף לישראל שיהיה ראוי למלא את המצווה להיות "גוי קדוש".