הדרשה השבועית

קרח

כורח המציאות והכוח להתרצות

ד"ר צביה ולדן

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים;

ושאיננה לשם שמים, אין סופה להתקיים;

איזו היא מחלקת שהיא לשם שמים? זו מחלקת הלל ושמאי

ושאינה לשם שמים? זו מחלקת קרח וכל עדתו"

(פרקי אבות ה, יז)

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן:

פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון.

והקשת, והמן, והמטה,

והשמיר והכתב, והמכתב והלוחות" (שם, ו)

גדלתי על ברכי הנביאים - "את-מי יורה דעה ואת-מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים. כי צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם" (ישעיה כ"ח, 9-10). דבריהם היו החזון ומלותיהם היו התוכנית, אפשר לומר כמעט - המצע החברתי שעליו צמחתי. הזדהיתי עם דברי הזעם "הוי מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו" (שם, ה, 8) והתרפקתי על דברי הנחמה "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה..." (שם, נב, 7). לא תמיד הובילו המילים את המחשבות; פעמים רבות שרנו את המילים ופרקים רקדנו אותן; לעיתים קרובות היו אלה דווקא המנגינות והצעדים שהטביעו את הפסוקים בזכרוני.

על השופטים לא אהבתי לקרא. התקשתי לעקוב אחר מהלכיהם ואסטרטגיה - צבאית ומדינית - לא עניינה אותי. המפות של הקרבות לא עוררו בי געגועים לנופים; חיצי ההתקדמות של הצבאות ששורטטו על ידי מורי בבית הספר הפחידו אותי.

את האתוסים של ספר בראשית למדתי לאהוב מאוחר יותר, ונדמה לי שככל שהשנים חולפות אני מתקנאת יותר ויותר בתינוקות של בית רבן, העושים צעדיהם הראשונים בין החומש למדרש.

עם השנים התחלתי להתענג דווקא על דברי החכמה והמוסר; האסתטיקה של הטקסט הפכה להיות עבורי פיתוי של ממש, ובשנים האחרונות אני טועמת את ההנאה השמורה לבעלי הנסיון במפגש חוזר עם ביטוים שגורים וניבים אהובים: "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף" (משלי טו, 1), "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו" (שם, י, 1).

יותר מכל אני אוהבת טקסט מאוחר בהרבה, מרובד אחר - את פרקי אבות. כל קריאה חוזרת בו מחזקת את אהבתי הישנה, ואני מקדישה מחשבה רבה לשאלה מה ניתן לעשות כדי למצב את המסכת הזאת כפרקסיס, כטקסט מכונן בתרבות העברית המתחדשת. בעבורי פרקי אבות הם מעט המחזיק מרובה, תשעה קבין של חכמת דורות בקב אחד של מילים.

לא יפלא אפוא כי עיון חוזר בפרשת קורח מזמן לפני את שתי המשניות מפרק ה' של פרקי אבות המצוטטות לעיל. האחת מתארת את החטא של קורח - העלאת מחלוקת שאיננה לשם שמים - ואילו האחרת מאפיינת את העונש שקיבלו בני קורח - עונש חריג בחומרתו.

סיפור המעשה של הפרשה משקף מציאות מוכרת: קבוצה קטנה המערערת על המנהיגות ורואה עצמה מועמדת חלופית להנות מפירות הכוח והשלטון. כאן מדובר בקורח ובבני עדתו, המערערים על מנהיגות של משה ואהרון, ומבקשים לעצמם חלק בשררה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, 3).

מעניין לראות מיהם הטוענים כנגד משה ומהי טענתם, לעקוב אחרי דפוס התנהגות של משה ולעמוד על חומרת המחלוקת שהביאה עד כדי אובדן קורח ובני עדתו ואפילו גרמה מגיפה קשה שפגעה בשבטים נוספים.

ארבעה מבין הטוענים נזכרים בשמותיהם ובייחוס שלהם: קורח (בן יצהר, בן קהת, בן לוי), דתן ואבירם (בני אליאב) ואון (בן פלת). האזכור של קורח מגיע עד דור שלישי - מבני לוי - והוא חולק על כינוס הכהונה על ידי משה ואהרון. האחרים, בני ראובן, שוללים את עצם הבכורה שניתנה לבני לוי כשבט, כלומר את הזכות לשרת במשכן.

המתקוממים או בני המרי אינם מביאים כל נימוק עקרוני לערעור שלהם על מנהיגותם של משה ואהרון. ליתר דיוק, הם מייחסים למשה את ה"הסתבכות" שלהם במדבר - "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבר להמיתנו במדבר" (שם, טז, 13); הם מאשימים אותו בהתנשאות - "כי תשתרר עלינו גם השתרר" (שם); ו"פורקים עליו" את תסכולם: " אך לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו" (שם, 14). הם אינם מייחסים למנהיגם חטא ספציפי. בהמשך נראה כי משה מתייחס לכך מפורשות. אני מביאה את הדברים ככתבם וכלשונם, שכן החזרות המרובות המאפיינות את סגנון הכתיבה של הפרשה ככלל מתאימות באופיין המנגח לתחושות התסכול של אלה הצפויים להיבלע על ידי פי הארץ.

און בן פלת, מבני ראובן, נזכר רק בראשית העימות, ונראה כאילו פרש מן החבורה. לדברי המדרש היתה בכך יד אישה, שהבינה כי המחלוקת איננה לשם שמים כלל ועיקר. כך אנחנו מוצאים בבמדבר רבה יח כי אשתו אמרה לו שללא קשר לאלה מי יהיה הרב, כלומר הכהן הגדול, הוא, און, לעולם ישאר תלמיד, ולכן אין טעם שישתתף במאבק. ליתר בטחון היא משכרת אותו כדי שישאר בבית... בהקשר אליה מובא הפסוק: "חכמות נשים בנתה ביתה" (משלי, יד, 1), והפמיניסטית שבי התמלאה גאווה, אלא שמייד בהמשך מובא החלק השני של אותו פסוק כדי לתאר את אשת קורח: "ואיולת בידיה תהרסנו".

כך או כך, מאחר שאון איננו נזכר עוד, ניתן לומר כי פרש מן המאבק, והבלשנית שבי מתנחמת, שהרי "און" היא מילה נרדפת ל"כוח". בהקשר של הפרשה זוכה המילה כוח לפירוש של הימנעות - אולי נגזרת מ"אין". במילים אחרות, הכוח מנוצל כאן כדי להדיר את בעליו מלהשתתף במחלוקת שאיננה לשם שמים; אונות מעוררת כבוד לכל הדיעות.

כבר ראינו כי קורח ועדתו מערערים על השררה שמשה ואהרון נטלו לעצמם, לכאורה. מעניין ללמוד את תגובתו של משה, שבפרק הראשון של הפרשה - פרק טז - ומרתק לראות כיצד היא מחריפה לנוכח סירובם של המתקוממים, החולקים על זכותו להנהיג, להדבר איתו. בפסוק 5 כתוב: "וישמע משה ויפול על פניו וידבר אל קורח" ובפסוק 8 "ויאמר משה אל קורח, שמעו נא בני לוי..." אלא שבאף לא אחד מן המקרים האלה איננו שומעים את תגובת קורח. בפסוק 12 פונה משה שנית אל החבורה, הפעם במישרין אל דתן ובירם, אך הם מסרבים להיענות לו. תגובתם "לא נעלה" מובאת פעמים: בראשית דבריהם ובסיומם (במדבר טז, 12 ו- 14). משה פגוע וכועס "ויחר למשה מאד". לא זו בלבד שאינם מעלים כל טענה מהותית נגדו, הם אפילו אינם מוכנים להכנס עימו לדיון. הוא פונה לאלוהים ומדגיש את יושרו המוחלט ואת נקיון כפיו: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (שם, 15). קורח עדיין איננו מגיב, ואף דתן ואבירם אינם מתייחסים לדברי משה. בשלב זה, למרות הסירוב העקבי של קורח ובני עדתו להכנס למשא ומתן עם משה ואהרון, עדיין נרתעים משה ואהרון מעונש קולקטיבי ומתנגדים לו: "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף"? (שם, 22). זאת ועוד, משה וזקני ישראל שמים פניהם אל משכנם של אותם מורדים אשר סירבו להתייצב בפניהם: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילעו אחריו זקני ישראל" (שם, 25). הקורא המאמין שוב מתמלא תקוה, אולי במקום זה יתעשתו "בני המרי" ויפעלו ליישר את ההדורים, ובעיקר למנוע מלחמה. אלא שגם הפעם ניצבים בני לוי וראובן אל מול מנהיגם ואינם מסבירים את עצמם. משה מבין כי הפגיעה תהיה אכזרית וגורפת; הוא כואב את האסון עוד בטרם יתרחש ומדגיש כי הוא ממלא אחר דבר אלוהים "כי לא מליבי". ואילו קורח בשלו - איננו משיב דבר.

אילו התלונן קורח אך במקביל גילה נכונות להקשיב לדברי ההסבר של משה ואהרון, יתכן שהיה ניצל. אולם מה שהביא את בני קורח לאובדנם היה לא חטאם בלבד, אלא גם הסירוב להידבר עם משה.

ההמנעות מהידברות מביאה אחדים להבלע, להיאלם ולהיעלם, ואחרים - לתחושה של תסכול. העובדה כי בני השבטים מטילים ספק בזכותם של משה ואהרון להיות כהנים מתפרשת כניאוץ האל. ולכן מתרחשות שתי "עדויות", שתי התגלויות, שמהן צריך להיות לקהל ברור כי זו בחירה של האלוהים. בעדות הראשונה דוחה האל את הקטורת שמעלים לו בני המרי. בעדות השניה הוא מפריח את המטה של שבט לוי "ויוצא פרח ויציץ ציץ, ויגמול שקדים" (שם, יז, 23) ומצווה על משה להשיבו "...לפני העדות למשמרת לאות לבני-מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימותו" (שם, 25).

סיפור המעשה מוכר; התגובה עליו, לעומת זאת, היא תופעה מפתיעה בעוצמתה ומדהימה: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש" (שם, טז, 32). התגובה הקיצונית מפתיעה את העם, אך לא את מנהיגו, שכן היא מתרחשת בדיוק כפי שאיים משה: "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה..." (שם, 30). לדברי חז"ל בריאה זו היא אחת מעשרה דברים שנבראו בערב שבת, כלומר, תופעה יחודית החורגת מסדרי העולם עד כדי כך שהתחייבה יצירה נפרדת עבורה. יצירה זו התרחשה בשולי בריאת העולם, בין השמשות שלפני השבת הראשונה.

בני ישראל השותקים, אשר לא לחצו את עמיתיהם להדבר עם משה ואהרון, מפרים את שתיקתם ומדברים רק כשהפחד אוחז בם. הפחד והחרדה מתעוררים גם בקרב אלה שלא יצאו נגד "המינויים" ונג חלוקת התפקידים והסמכויות. נראה כי החרדה מציאה את כולם להתנהגות נואשת, כמעט עוורת, ולתחושה כי העונש איננו נקודתי וממוקד, אלא סוחף ובלתי תלוי במעשיהם. החששות האלה מתגלים בשתי הזדמנויות, האחת: "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (שם, 34) והשניה: "הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו; כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע" (שם, יז, 27).

אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו.

מנהיג צריך להיות מוכן לספוג ביקורת מתמשכת, גם אם היא קשה, כל עוד היא עניינית. מרגע שהופכת הביקורת להיות אישית, קנטרנית וצייקנית\ ביקרת שאיננה באה לשם שמים, מוטב לה שתיאלם. ואכן, פרשת "קורח" היא סיפור אקטואלי מאין כמותו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע.לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפים, את הסיכוי הגלום בהדברות ואת האסון העלול להיגרם בגין החמצתה.


הכותבת היא בלשנית התפתחותית העומדת בראש יש"ם (מכון יזמות, שפות ומחשבים) במכללת בית ברל. חברה בקהילת 'בית דניאל' בתל-אביב. מאמר זה התפרסם לראשונה בספר "פותחים שבוע" בהוצאת ידיעות אחרונות (2001).