הדרשה השבועית

קרח

מקומה של הנהגה

הרבה מיכל קונפורטי

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש. וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (במדבר ט"ז: ל"ב).

בסיפור המרד של קורח ועדתו יש כל המרכיבים שיכלו להפוך אותו לסיפור הוליוודי שובר קופות. ראשיתו של הסיפור באוהל קטן ואפל שיושבת בו קבוצה של אנשים, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם. חלקם מעשנים סיגרים, חלקם אוחזים כוסיות משקה, כולם מפטפטים בקול נמוך. בעל העיניים הכחולות מכחכח בגרונו והחבורה משתתקת. הערב, אומר כחול העיניים, אנו עושים את המעשה. הערב, אנו הולכים אל משה ודורשים את זכויותינו. "כך, כך" עונים כולם בדופקים קלות על השולחנות בחדר. הערב יבין משה כי לא יוכל להמשיך להוביל אותנו אל הארץ הרעה והמסוכנת הזאת. רוצה הוא להוליכנו אל מותנו. וכי היה לנו רע במצרים? לא, לא קוראים השומעים. וכי טוב לנו כעת? לא, לא. וכי הוא מבטיח לנו עולם טוב יותר? לא, לא, הם עונים. אין סיבה שמשוגע אחד ייקבע את דרכנו, עלינו לקחת אחריות ולהוביל את עצמנו. אני אומר לכם, דרכי היא שתוביל אותנו, אני אנהיג, ואתם אחרי. אני אוביל מהפכה שקטה אך נחרצת, כולנו בני לוי. כן, כן. החבורה קמה, יוצאת את האהל ופניה אל אוהלו של משה.

סופו של סיפור המרד מאפשר ליצור את מיטב האפקטים הקולנועיים. ותפער האדמה את פיה ותבלע... ויעלו שלהבות אש וינוס ההמון.

הפרשה וההפטרה שהוצמדה לה מעלות, מעבר לאפקטים המרהיבים, שאלה שאנו נדרשים אליה לא אחת לאורך הקריאה במקרא: שאלת המנהיגות. כיצד נבחרת מנהיגות? מיהו המנהיג האידיאלי? מהן הסמכויות שלו כלפי צאן מרעיתו? מי שם אותו למנהיג? מהו תוקף מנהיגותו?

מנהיגותו של משה מאיימת למדי: בחצות הלילה מתדפקת על אוהלם של משה ואהרון חבורה ענקית של כמאתיים וחמישים איש וטענה אחת בפיהם: כולם כאן קדושים, מדוע אתם קדושים יותר? מי שם אתכם להיות נשיאי הנשיאים?

משה הוא מנהיג גדול. הוא אינו מראה סימני דאגה, אינו מזיע ואינו נלחץ. הבה נרגע, הוא אומר להם, נמתין לבוקר ונערוך מבחן: כל אחד מאיתנו יקריב קטורת ונראה את מי יבחר האלוהים. המורדים ממשיכים ומתלהמים: הבאת אותנו למות במדבר, הבטחותיך הן חזיון תעתועים, "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו", ועתה, אולי גם תנקר את עינינו לאחר המרד. אך המנהיג החכם יודע כי אסור ללבות את הכעס.

כאשר יוצאים קורח ועדת המורדים עושה משה חשבון נפש קטן עם עצמו ועם אלוהיו. משה סומך על התבונה ועל היושר שהפגין תמיד: "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעתי את אחד מהם" (במדבר ט"ז: 15). המנהיגות שלי, בוודאי חושב לעצמו משה, היא הבחירה הנכונה לעם.

מעשיו ומלותיו של משה מעוררים מחשבה על טיבים של מנהיגים. מנהיגים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית, פעלו מתוך שאיפה לכוח ולשררה. על פי רוב הם ביקשו להגדיל את מרחב המחייה שלהם ושל עמם על חשבון אוכלוסייה אחרת. לא תמיד נבחרו בהסכמה רחבה. לא אחת הייתה זו חבורה מצומצמת בעלת כוח שכפתה את עצמה על הכלל. אך מנהיגים צריכים להראות מידה מסוימת של לוליינות פוליטית. גם משה.

ואולי הגיע הזמן לחשוב על סוג אחר של חברה, חברה ללא מנהיגות, המתיימרת 'להוליך' ו'להוביל' אל מטרות על גדולות ונשגבות בעיניה? חברה המכבדת את עצמה ואת הזולת? רבי נחמן מברסלב כתב כך:

אלוהי, עזרני להיות אדם נדיב. עזור לי לתת והעשירנו בנתינה. נקראנו על ידך להיות נדיבים - האר דרכנו. הנחני לתת בלב טהור, בלב רחב ובלב מלא שמחה. הובילני אל אלה הראויים לקבל, כי הנתינה נשגבת היא. עזרני למצוא את הנזקקים ההגונים, ועזור להם למצוא אותי (לקוטי מוהר"ן רנ"א).

משה היה מנהיג גדול. חרף היותו משוכנע בצדקתו, הוא מוכן לפנות את מקומו אם יחליט אלוהים, או גם להיבחר מחדש לתפקיד. אבל היום אנחנו יכולים, אולי, להתחיל לחשוב כי הדגם המוכר של מנהיגות סיים את תפקידו? שהגיע הזמן למצוא מנהיגים 'קטנים', שהם קודם כל מנהיגים לעצמם? יבחר כל אחד את דרכו שלו בבקשו עולם טוב משהיה.

מי ייתן.