הדרשה השבועית

שלח לך

חשיבותו של הדיווח האובייקטיבי

עדנה מזור

בפרשת 'שלח' מתבקש משה לשלוח מרגלים אל ארץ כנען, ככתוב: "וידבר ה' אל משה לאמר: שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען..." (במדבר יג א-ב). שלח לך - מדוע כתוב "לך"? עונה רש"י (כשהוא מתייחס לכתוב בבמדבר רבה ובסוטה לו): "לך - לדעתך. אני איני מצווה לך. אם תרצה - שלח...אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר: אעלה אתכם מעוני מצרים וגו' (שמות ג' י"ז). חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה".

שד"ל אומר על אותו פסוק: "שלח לך - לטובתך, שידעו (העם) עניין הארץ מתחילה, ולא יערערו עליך לבסוף".

על פי שני הפרשנים אין הצווי לשלוח מרגלים צווי שחשוב לקיימו, אלא על פי שיקול דעתו של משה. על פי שד"ל כל העניין הוא לטובתו של משה, כדי שידעו מראש לאן הם הולכים ולא יבואו בטענות אל משה לאחר מכן, ועל פי רש"י בשיא הפשטות : אם תרצה - שלח, כשהמטרה היא להוכיח אותם על שהטילו ספק בדבריו של ה'.

מי הם אותם אנשים אותם נצטווה משה לשלוח? בפסוק ב' נאמר: "איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם". האמנם בנשיאי השבט מדובר? אם נבדוק את רשימת נשיאי השבטים, כפי שהיא מופיעה בפרק א של ספר במדבר (פסוקים ה-טו), נראה שהשמות שונים. מכאן שעלינו לקרוא 'כל נשיא בהם' לא כנשיאים אלא כ'נשואי פנים'. אנשים חשובים, מקובלים, בעלי שיקול דעת, כך אנחנו רוצים להאמין.

ומה נתבקשו אותם מרגלים לבדוק? "ויתורו את ארץ כנען" אומר הקב"ה בפסוק ב' (במדבר יג). משימתם מוגדרת בפרוט רב יותר על ידי משה (שם יז-כ): "עלו זה בנגב ועליתם את ההר" - זהו כוון ההליכה; ומשה שואל שתי שאלות על העם: "החזק הוא הרפה? המעט הוא אם רב?"

ועל הארץ - "וראיתם את הארץ מה היא... ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה...ומה הארץ: השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין.."

ועל הערים - "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה - הבמחנים אם במבצרים".

מקץ ארבעים יום חוזרים המרגלים ובפיהם התשובות לשאלות:

לגבי העם עונים המרגלים: "עז העם היושב בארץ"; לגבי הערים - "הערים בצורות גדולות מאד"; ולגבי טיבה של הארץ אמרו: "זבת חלב ודבש היא" ולהוכחת דבריהם הראו את אשכול הענבים הגדול שהביאו עמם, את הרימונים והתאנים. לכאורה - קבלו משה, אהרון וכל העדה תשובות לשאלות והמשימה הושלמה. אלא, שאם נקרא את הדברים כפי שהם מופיעים בפרשה נראה שסדר הדברים ומילה אחת נוספת הם שעושים את ההבדל בין בצוע טוב לבצוע שתוצאותיו שליליות. וכך נאמר:

"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה

אפס

כי עז העם הישב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילדי הענק ראינו שם" וגו'.

והמילה הקטנה 'אפס' (=אבל) היא זו שעושה את כל ההבדל. מסביר ר' יצחק עראמה בספרו 'עקדת יצחק': "...הוציאו עצמם מכלל מרגלים ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאד. משל לאדם האומר לשליח: בוא נא אל בית התגר וראה לי שם טלית אחת שישנה בידו, והסתכל בטוב צמרה ופשתה, באורכה וברוחבה ובמראיתה והשב לי דבר, כי חפץ אני לקנותה. והיה אם יבוא השליח ויאמר: 'ראיתיה והנה היא טובה ורחבה וצמרה טוב ונקי אבל מראיתה ירקרק או אדמדם ומחירה גדול שהיא אלף זהובים' הנה כבר יצא מכלל שליח ונכנס לכלל יועץ..."

והמרגלים - כאשר הוסיפו את המילה 'אפס' הפכו עצמם מכלל שליחים לכלל יועצים. במקום בו צריך היה להימסר מידע אוביקטיבי לחלוטין שורבבה הנימה האישית. וההשפעה על העם הייתה מיידית: בהמשך מיידי לדבריהם, בפסוק ל, נאמר: "ויהס כלב את העם אל משה..." הכתוב אינו מספר לנו על תגובה כלשהי של העם, אבל מציין שכלב בן יפונה, בעצמו אחד מאותם נשיאים-מרגלים, צריך היה להסות אותם, להרגיע אותם. מכאן נוכל להסיק שדברי המרגלים, ובהם מילת הקישור האחת, האומרת הכל, גרמה למהומה בעם אשר בעקבותיה אמר כלב בנחישות: "...עלה נעלה וירשנו אותה כי יכל נוכל לה". לא רק זאת אף זאת - המדרש מתייחס לסדר הצגת הדברים על ידי המרגלים ואומר (בבמדבר רבה): "וילכו ויבואו אל משה ואל אהרון ויספרו ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו, וגם זבת חלב ודבש היא, אפס כי עז העם היושב בארץ...כך דרכן של מספרי לשון הרע - פותחין בטובה ומשלימין ברעה". הדרשן יודע מה רבה השפעתם של הדברים הנאמרים אחרונים על השומע. וגם לרש"י בקורת באותו הקשר: "וגם זבת חלב ודבש היא" - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו (=אין יכולים לרכוש לו אמון).

השפעתם של דברי המרגלים על העם השומע אותם הייתה רבה: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא...נתנה ראש ונשובה מצרימה..." כל הנסים שקרו בדרך עד כה, כל מעשי ההצלה של אלהים נשכחו כלא היו. ההגררות אחרי דברי עשרת המרגלים הייתה מוחלטת. וכאשר ניסו שניים - כלב בן יפונה ויהושע בן נון - להציג תמונה שונה, מאוזנת, שיש בה אמונה בה' "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים.. ".

ואלהים שמוע ומגיב: "עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי...אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול" אומר ה' למשה והשיחה ביניהם דומה לזו שקיימו לאחר מעשה העגל: האל רוצה להשמיד ומשה מרגיע ומפייס. אלא שהפעם - אין ויתורים. אמנם לא תהיה השמדה מיידית במגפה, אך תהיה השמדה איטית במדבר של אותו דור המתלוננים 'דור המדבר'. עונש ההליכה ארבעים שנה במדבר מקורו כאן: "במספר הימים אשר תרתם את הארץ, ארבעים יום, יום לשנה יום לשנה, תשאו את עונותיכם ארבעים שנה, וידעתם את תנואתי". והמרגלים-המדווחים, אלה אשר גררו את כל העם לתוך הסיפור הזה מלכתחילה, אלה אשר הפכו משליחים ליועצים, הם מתו במגפה מיד.

המצב המתואר בפרשה אינו מסיים את הרלבנטיות שלו בימי הנדודים במדבר. אנחנו, כולנו, צרכני דיווחים תקשורתיים רציניים מאד. אנחנו שומעים, רואים וקוראים דיווחים הן בתקשורת הכתובה והן בתקשורת האלקטרונית. פעמים רבות אנחנו נוהגים לאמר "אבל אמרו ברדיו", "אבל כתוב בעתון". אנחנו רק שוכחים, מידי פעם, כי מה שנכתב או נאמר - דבר כתבים-אנשים הוא. היינו רוצים שמה שנכתב או נאמר יהיה אמת מוחלטת, אך לא היא. פעמים רבות משתרבבת לתוך הדיווח נימה אישית, דעה או רגש של הכתב, ולכל אלה השפעה לא מבוטלת על אופן הצגת החומר ועל עיצוב דעתנו שלנו.מתוך הפרשה אנחנו לומדים כי גם 'כל נשיא בהם', גם נשואי הפנים, נכשלו בהליכה על אותו חבל דק המפריד בין דיווח אוביקטיבי לזה ההופך בקלות לסוביקטיבי. רש"י, ר' עראמה ושאר הדרשנים הבינו, כבר בימיהם, את מה שאנחנו צריכים להיות מודעים אליו היום: 'קריאה בקורתית' נכונה וחשובה לא רק לגבי קריאת טכסט מן המקורות. היא צריכה להיות נר לרגלינו כאשר אנחנו מוצפים בדיווחים ובנסיונות לעצב את דעת הקהל שלנו במשך שעות ארוכות ביממה.


הכותבת היא חברת קהילת "דרכי נעם" ברמת השרון