הדרשה השבועית

שלח לך

על דמוקרטיה וזכויות המיעוט

הרב אריק אשרמן

וינסטון צ'רצ'יל אמר שדמוקרטיה היא שיטה מאד גרועה - אך היא טובה יותר מכל השיטות אחרות. הבעיה שלעיתים גם הרוב עשוי לטעות עולה בברור בפרשת שלח-לך. המפרשים טורחים לציין שכל המרגלים היו אנשים טובים, ואף על פי כן, הם טעו. שנים עשר המרגלים חוזרים מתור את הארץ. עשרה מהם מפחידים את בני ישראל, "אפס כי-עז העם הישב בארץ והערים בצרות גדלת מאד וגם-ילדי הענק ראינו שם" (במדבר י"ג: 28). שניים, יהושע וכלב, עומדים לבד נגד הרוב: "ויהס כלב את-העם אל-משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אתה כי-יכול נוכל לה" (שם: 30). אבל בני ישראל מאמינים לדיבת הרע, "ותשא כל העדה ויתנו את-קולם ויבכו העם בלילה ההוא. וילנו על-משה ועל אהרון כל בני ישראל ויאמרו אליהם כל העדה לו-מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו-מתנו. למה ה' מביא אותנו אל-הארץ הזאת לנפל בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (שם, י"ד: 1-3)

בסיפור שלנו אלוהים מופיע להציל את המצב רגע לפני שהעם רוגם "אותם" (לא ברור האם "אותם" הם משה ואהרון, יהושע וכלב או ארבעתם. רש"י קובע, כי מדובר ביהושע וכלב). במדרש רבא במדבר ט"ז: 20 אנו לומדים שהפרשה שלנו התרחשה בתשעה באב ואלוהים קובע: "אתם בכיתם בכיה של חינם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות".

כאמור, חרף כל מגרעותיה, דמוקרטיה היא שיטת הממשל הפחות גרועה. אך דמוקרטיה איננה בהכרח שלטון הרוב. הדמוקרטיות הכי חזקות כוללות הגנה על המיעוטים. דמוקרטיות שונות מתמודדות עם האתגר הזה בצורות שונות. אבל כל דמוקרטיה ראויה לשמה מגינה על חופש הדיבור. כמו יהושע וכלב, המיעוט יכול להיות צודק ולכן דמוקרטיה חייבת לטפח את השיח בין דעת הרוב לבין דעות המיעוטים. יתרה מזאת, גם אי ציות אזרחי הוא כלי של המיעוטים, ברוח דרכם של מהטמה גנדי ומרטין לות'ר קינג: לעיתים ראוי להפר את החוק באופן בלתי אלים ולעמוד לדין על כך, על מנת לחשוף קושי שמציב החוק ולהכריח את החברה להתמודד איתו. במאה התשע עשרה כתב הוגה הדיעות הצרפתי אלקסיס דה טוקוויל: "כאשר אני מסרב לציית לחוק בלתי צודק אני בשום פנים ואופן לא שולל את הזכות של הרוב לקבוע. אני רק פונה מריבונות העם אל ריבונות האנושות." (דמוקרטיה באמריקה). לכך אפשר להוסיף: "אל ריבונות האל."

בתלמוד (בבא מציעא נ"ט ע"ב) אנו לומדים על חשיבות העיקרון הדמוקרטי ועל הטרגדיה שבאה כתוצאה מאי יכולתו של הרוב לסבול את דעתו של המיעוט. כולנו נהנים מהסיפור בתלמוד על תנור של עכנאי, כאשר אפילו בת קול מן השמיים לא עוזרת לרבי אליעזר כאשר הוא מייצג דעת יחיד מול רוב. אבל ההמשך פחות משעשע. חז"ל לא מסתפקים בתבוסה של רבי אליעזר, אלא החליטו להחרים אותו או לפחות לנדות אותו (כתוב בלשון סגי נהור "ונמנו עליו וברכוכו". רש"י רואה את זה כנידוי, הרמב"ן ואחרים חושבים שהטילו עליו חרם). זאת אומרת: לא הסתפקו בזה ש"לא בשמיים היא", שהרוב קובע אפילו במצב שאלוהים קובע שהמיעוט צודק, אלא מנדים את רבי אליעזר על כך שהוא לא מוותר על דעותיו. בסופו של דבר, נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל מת כאשר רבי אליעזר מזיל דמעה כתוצאה ממה שנעשה לו. לעומת זאת, אנו יודעים התלמוד הרבה פעמים מייצג עמדות שונות אבל לא מכריע בניהן וכאשר יש הכרעה תמיד מקפיד לרשום את העמדות האחרות, ובדף של מדרש "דבר אחר" יכולים להופיע עשרה פירושים שונים וכביכול מנוגדים לפסוק אחד. הם נמצאים בצוותא על הדף.

 

חופש הביטוי לעולם איננו מושלם. איננו עורכים משאל עם על כל נושא ואין לכל אזרח פנאי ללמוד כל נושא לעומקו. כלי התקשורת הם שוערי החברה אשר מסננים את האינפורמציה המגיעה לציבור הרחב. לא כל אדם יכול לפרסם את דעותיו בעיתון. אדם, או קבוצה יכולים לעבור את השער רק אם הוא משכנע את השוערים, כי יש לדעתו, או לדעתה, חשיבות. מימין ומשמאל יש תחושה של קיפוח, שכלי התקשורת אינם נותנים ביטוי לעמדותיהם. סיפורים רבים היו עשויים להשפיע על דעת הקהל אילו התפרסמו ברבים.

פרשת שלח-לך מלמדת אותנו על השתקת המיעוט. עד כמה מוסדות ומנהיגי החברה עומדים בפרץ להגן על דעות המיעוט, גם כאשר דעתם הם שונה? עד כמה מנדים בעלי השררה דיעות השונות משלהם? בישראל יש מסורת דמוקרטית חזקה, לפחות לאזרחים היהודיים. נכון שידענו רצח על רקע של אי הסכמות, אמיל גרינצוויג ויצחק רבין, זכרם לברכה, אבל תמיד היה מקובל להביע קשת רחבה של דעות. גם אם אנו מאמינים שרצח רבין היה תוצאה של יותר מכמה "עשבים שוטים" שקבוצות שלמות טיפחו והובילו, המוסדות גינו את הדבר בכל תוקף.

אך היום אנו רואים סממנים מאוד מדאיגים, מעבר ליחידים, של שלילת זכות המיעוט להביע דיעה. מתחילה לנשוב רוח קרה וממסדית של נידוי ודיכוי דעות המיעוט. הנה כמה מן התופעות:

1. הצהרות חוזרות של סגן השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, שהשמאל מסוכן והשב"כ חייב לעקוב אחריו.

2. 43 הפרופסורים מאוניברסיטת בן-גוריון שהתנגדו להרצאה של יוסי ביילין בקמפוס.

3. נסיונות של שרת החינוך לימור לבנת להעניש את הפרופסורים/ות באוניברסיטאות התומכים/ות בסרבנות. היא גם מציעה התניית העברת כספים לבתי ספר ערביים על מבחני נאמנות.

4. נידוי של הזמרת יפה ירקוני לא רק ע"י יחידים אלא ע"י האיגוד המקצועי שלה שהיה אמור להגן על חופש הביטוי בדיוק במצבים כאלה.

5. נסיונות של מנהל רשות השידור הזמני צבי בראל לפקח על מרואיינים, הקובע שאפילו מנהל הרשות לשעבר מוטי קירשנבאום הפך ל "פרסונה נון גרטה," הנחיות לרשת ד' על איזה ביטוים מותר לומר, וכו'.

6. פרופ' אהוד שפרינצק ביטל כנס עם דוברים מטעם האגודה לזכויות האזרח בישראל שהיה אמור להתקיים במרכז הבין-תחומי בהרצליה בטענה שסטודנטים התרגזו בתקופה של פיגועים יביאו דוברים המדברים על הפרות של זכויות אדם ישראליות. היועץ המשפטי של הממשלה אליקים רובינשטיין גם תקף את האגודה לאחרונה.

כדי להציל את בני ישראל אחרי שהאמינו לדיבה הרעה על הארץ, לאחר שכמעט הרגו את דוברי האמת, מזכיר משה לאלוהים חלק משלוש עשרה המידות שאלוהים גילה לו אחרי חטא העגל, אותן המידות שאנו מזכירים על מנת לבקש כפרה ביום הכיפורים. משה אומר: "ועתה יגדל-נא כח אדני כאשר דברת לאמר אדני ארך אפים ורב-חסד…" (במדבר יד: 17-18): אלוהים משיב: "סלחתי כדבריך" (במדבר יד: 20). ברוח הציווי להדמות לאלוהים על ידי "להלך אחר מדותיו" (תלמוד בבלי סוטה דף יד' ע' א) עלינו להתייחס לכל אחד/ת בחסד כפי שהיינו רוצים שאלוהים ינהג כלפינו, לכבד ולתת קול לדעות המיעוט במסגרת של דמוקרטיה בה הרוב חייב להכריע. כבוד זה הוא לא רק חסד אלא גם זכות וגם דבר המכבד את החברה, הוא משאיר פתח למיעוט להביע דיעה שבסופו של דבר תשכנע את הרוב להכריע. לא לשבחנו ולטובתנו להחרים לנדות ולסתום פיות - לא כיחידים ולא כחברה. גם ההתמודדות בהכרעה הכרחית ניתן לעשות ברוח של כבוד הדדי וללא תבוסה טוטאלית של דיעות המיעוט. מוטב לנהוג כלפי הזולת, שגם נברא בצלם אלוהים, בסובלנות ובכבוד, אפילו כשיש אי הסכמות ואף דברים מרגיזים בינינו. מוטב שהדיעה המכריעה ודיעות המיעוט יחיו אלו לצד אלו בחברה אחת כמו בדף תלמוד. ברוח דברי הפרשן החסידי "שפת אמת" על פרשת שלח-לך מזכיר דברי סבו : "כולנו שלוחי מצוה שנשתלחנו מהשם יתברך בעולם הזה."


הרב אריק אשרמן הוא מזכיר ארגון שומרי משפט - רבנים למען זכויות אדם