הדרשה השבועית

בהעלותך

משה רבנו ופלורליזם רוחני

הרב דוד אריאל-יואל

פרשת 'בהעלותך' עמוסה עניינים חשובים: תאור בניית מנורת המקדש ותפקידה הפולחני, הציווי לחוג את חג הפסח, ציון מעמדו של הגר והנוכרי ואיסור רכילות ולשון הרע. הפרשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו, על תלונותיו וגעגועיו, ומתארת אירוע נוסף, שהיתה בו קריאת תגר על מעמד הנבואה, אבן הבונים של ההנהגה והמפתח לשררה.

זהו הכתוב בספר במדבר, פרק י"א, פסוקים כ"ז-כ"ט: "וישארו שני-אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה: וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה: ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם: ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם."

הסיפור מתחיל בפתיחת פרק י"א: "ויהי העם כמתאננים רע באזני יהוה" (פסוק א'). לכאורה אין כאן חידוש: לעם ישראל היסטוריה ארוכה של התנהגות נרגנת ומתלוננת. אלא שהפעם התלונות והנרגנות חסרות כל ביסוס; זו היא נרגנות לשמה.

גם תגובת האל צפויה למדי. אלוהי יציאת מצרים אין לבו עם סבל העם: "וישמע יהוה ויחר אפו ותבער בם אש יהוה ותאכל בקצה המחנה."

החידוש - תפנית העלילה - מתגלה דוקא אצל משה. המנהיג הקשוב והרחום, רועה עמו, מליץ יושרו ומפיס זעמו של האל, מגיב היום ביאוש (פסוקים יא-טו): "ויאמר משה אל יהוה למה הרעת לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי: האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותיו: מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה: לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני: ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי."

כדי להקל את משאו של העם מעל כתפיו של משה, מציע לו האל למנות עוזרים, לפזר בסיועם את סמכויות ההנהגה והנבואה. משה בוחר שבעים זקנים מכל שבטי ישראל. אלדד ומידד, גיבורי סיפורנו, אינם בנבחרים.

משה יוצא עם הנבחרים אל מחוץ למחנה, להכשירם (פסוק כ"ה): "ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו."

ההתפתחות הבאה (פסוק כ"ז): "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה." חז"ל מלמדים כי כח הנבואה היה לא כבמקרה הזקנים – ממשה - אלא מאלוהים עצמו: "על שמיעטו עצמם נמצאו יתרים על הזקנים חמשה דברים… הזקנים נפסקה נבואתן שהיה משל משה, שנא' 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך', אבל אלו היתה רוח נבואתם מן הקדוש ברוך הוא…." (במדבר רבה' (וילנא), פרשה ט"ו ד"ה י"ט, וכן תנחומא (בובר), פרשת בהעלותך סימן כ"ב).

יתר על כן, הנבואה נמשכה ללא הפסקה: "שהנביאים כולם נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף י"ז, עמ' א'); "זה הוא שאמרנו שהיו מתנבאין והולכין עד יום מותן" (ספרי זוטא, פיסקא י"א ד"ה כ"ז).

במדרשי חז"ל אנו מוצאים שאלדד ומידד האריכו חיים אחרי יהושע ואף זכו, שלא כמשה, להיכנס לארץ ('במדבר רבה' (וילנא), פרשה ג' ד"ה ז' וכן שם, פרשה ט"ו ד"ה י"ט, וב'תנחומא' (בובר), פרשת בהעלותך סימן כ"ב).

נחזור לרצף הדברים. לאחר זעקת הנער המתריע, מצטרף לעלילה יהושע, משרת משה. מזועזע, הוא קורא: "אדני משה כלאם." אם נרצה, זו תגובה קלאסית של 'איש המנגנון', החרד מפני עלייתם של כוחות צעירים לא קרואים ולא ידועים, החושש מפני אובדן המונופול על הנבואה, על דבר האלוהים. יש להשתיק את המתחרים! אם נרצה, זו תגובה המנסה לחסל כל רב-גוניות דתית ורוחנית בעם, כל תחרות רוחנית ודתית - גם אם מקורה בסמכות הרוחנית היחידה, באלוהים עצמו. יהושע רוצה למנוע בכוח מהעם לשמוע קולות רבים של נבואה והנהגה דתית ורוחנית; רצונו בקול מונוליטי אחד. קול הנתון לשליטת המנגנון - רצוי לשליטתו שלו.

וכך מגיב משה: "ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל אם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם."

פרשת השבוע באה ומלמדת אותנו לקח חשוב ביותר לימינו. יש כאן אמירה בוטה נגד כל מונופול על דברי האלוהים, נגד כל מונופול דתי. אין מי שיכול לבוא ולהגיד לנו שרק דבריו הם דברי האל, שרק דרכו היא הדרך הנכונה. להיפך: "ומי יתן כל-עם יהוה נביאים".

בתגובתו הראשונה - "המקנא אתה לי?" מגלה משה הבנה לנפש האדם. הקנאה היא תגובה טבעית, ממנה עלולה לנבוע קנאות המסוכנת ומסכנת את עתידו של עם ישראל. אולם משה מוסיף ומברך את התחרות ומקווה לה. אין הוא חושש מקולות רבים, ושונים, של הנבואה.

אלה דברי משה, איש האלוהים, שעל שמו קרויה התורה - תורת משה. זו מורשתו הרוחנית והדתית לנו. משה רואה את עם ישראל עם של נביאים, ראייה המתחברת לתפישתו אותנו במקומות אחרים בתורה כ"גוי קדוש" וכ"ממלכת כהנים". משה רואה לנגד רוחו עם של נביאים, נביאים היכולים ומחויבים לתרום לעמם ולעולם כולו, נביאים היוצרים חברה דתית ורוחנית מוסרית וראויה, לא כדוגמת החברה הישראלית שחזה משה בימיו, וגרמה לו להצטער על שהסכים ליטול לידיו את הנהגת העם, חברה פאסיבית ותלותית, שאינה יוזמת ונוקטת עמדה, אלא מצפה להוראות מאדוניה. אדרבה ואדרבה, אומר משה, יתנבאו כולם. רק כך נוכל להעשות לעמו של האלוהים, עם כלבבי.

כדי לממש תפיסה זו, כדי להפוך להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש," כדי שתתממש אמירתו של משה "ומי יתן כל עם יהוה נביאים כי יתן יהוה את רוחו עליהם," אסור שישמע רק קול של נביא אחד, חייבים אנו בקולות נבואיים רבים. חייב להתממש חזון של רבגוניות בהנהגה ובנבואה. משה, ממרום גדולתו ושיא נבואתו, יכול היה להבין זאת ואף לנסות לממש חזון זה. גם כשהנבואה באה שלא מידיו, אלא מאלדד ומידד, ממקור כמעט – ואולי ממש – מתחרה, בירך אותה.

פרשת השבוע מציגה בפנינו אידיאלים יפים ונעלים. היחס שאנו מצווים לנהוג בו כלפי הגר, הזר השוכן בתוכנו, היחס אל המנהיג שאיננו מבני ישראל, הרצון שכל בני ישראל יהיו נביאים, התקפה חריפה כנגד לשון הרע, את כל אלה מקווה משה כי ילמד עם ישראל ולאורם ינהג.

כמשה, כך ההנהגה הרוחנית בימינו צריכה לעודד ולרצות בחיפוש אחר דברי אלוהים, שהם כמים חיים. אין ההנהגה הרוחנית האמיתית יכולה לדבר בקול אחד, טוטליטארי, ולהחניק קולות אחרים, המבקשים גם הם לחסות בצל שדי.