הדרשה השבועית

במדבר

אבות ובנים

פרופ' אהרן לבנשוס

פרשת במדבר פותחת במפקד אוכלוסין. בתרגומים לועזיים החומש כולו נקרא על שם האירוע הזה, .Numbers האוסף הארוך של מספרים והנוסח החוזר על עצמו, כגון: "לבני ראובן. . .", "לבני שמעון. . ." כל שבט לתולדותיו, הוא סיפור מייגע וחדגוני. יחד עם זאת, לא בלתי מעניין.

ארבע פעמים עוסקת התורה בקביעת מספר בני ישראל, ושניים מחומשי התורה פותחים בעניין הזה. ספר שמות מקבל את שמו מן הפסוק "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה" (שמות א': 1). הכתוב מציין בקצרה את אחד עשר בני יעקב היורדים עמו, ומסכם: "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות א': 5). המפקד השני מתקיים עם הקמת אוהל מועד בפרשת כי תשא: "כי תשא את כל ראש בני ישראל לפקודיהם . . ., (שמות ל': 12). המפקד אינו נערך באורח ישיר, כי אם על פי הסכום הנאסף. מכל נפקד נלקחת מחצית השקל תרומה לה' (שמות ל': 14). עיקרון חשוב נקבע כאן: מקום ומרכז עבודת האל קם ומתקיים מתרומות ומסים של אלה שהוא נועד להם. ואף אם מעשה העגל (שמות, ל"ב) הוא מרד וכפירה באלוהים שזה לא מכבר התגלה במעמד הר סיני, הנה העיקרון נשמר גם שם: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב ויביאו אל אהרן" (שמות ל"ב: 3).

המפקד השלישי מופיע בפרשת במדבר: "מבן עשרים ומעלה, כל יוצא צבא, תפקדו אותם לצבאותם" (במדבר א': 3). ושוב, בתום ארבעים שנות נדודים במדבר ולקראת כיבוש הארץ, מתקיים מפקד בפעם הרביעית: "ויאמר ה' . . . שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים ומעלה, לבית אבותם כל יוצא צבא בישראל (במדבר כ"ו: 2).

מפקד האוכלוסין מציין תחנות קריטיות בדרך התפתחותו של העם.

לשני המפקדים האחרונים תיתכן הנמקה פשוטה של הערכה והערכות כוחות הצבא לקראת כיבוש הארץ. להסבר זה יש בסיס איתן: הנפקדים הם מבן עשרים ומעלה, כל יוצא צבא בישראל. והנה הקבלה לימינו: המפקד מבטא העדר שוויון: הנשים אינן נספרות, אך לא הן בלבד, גם "מי שתורתם אומנותם". גם בתורה היו מי "שנהרגו באוהלה של תורה", לא בשדה הקרב: "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא . . . המה ישאו את המשכן ואת כל כליו" (במדבר א': 50-49).

אך דומה, כי יש למפקדים גם סיבה עמוקה יותר. לצורך הערכות צבאית די היה לציין את מספרם הכולל של המתפקדים. במכונה הצבאית, בוודאי במערכת ההמונית של אותם ימים שלפני הטילים המונחים, גודלו של הצבא, מספר החיילים בו, היה גורם מכריע בהרבה מזהותו של הלוחם הבודד. בנפול האחד, האחר תופס את מקומו, כשם שבמכונית חלק חילוף בא במקום חלק שנשחק. חובת לבישת המדים באה להדגיש את מחיקתה של האינדיבידואליות. אך כאן נאמר אחרת: "שאו את ראש כל עדת בני ישראל, למשפחותם, לבית אבותם, במספר שמות כל זכר לגולגולתם" (במדבר א': 2). למרות הצמצום המקובל, אנו זוכים לפירוט שלם ולציון שמות אנשים שזהו אזכורם היחיד. אליצור בן שדיאור משבט ראובן היה שם, וגם אליסף בן רעואל משבט גד. הם היו שם, כשם שהיו ביציאת מצרים, במעמד הר סיני ובמעשה העגל. הם היו שם, חוו על עצמם את המעבר המופלא בין נדי המים, שמעו את קול האלוהים מן ההר, ונתנו, בשעתם הלא יפה, לקוצר אמונתם לגבור. בדומה לכך, במפקד שבפרשת "פנחס", זרח הזרחי וגלעד הגלעדי היו שם, הם שנולדו במדבר, עדים לנדודים ולסבל, מודעים לחטא של אבותיהם ולעונשם, הם גם אלה שבחלקם נפלו ההכרעות בקשר לכיבוש הארץ וחלוקתה. המשמעות העמוקה יותר של מפקד, של ספירה, של ציון השמות, היא נוכחות היחיד, המעורבות שלו, האחריות שלו, כחלק בלתי נפרד מן האחריות של הכלל.

אין ביטוי מובהק יותר לטענה הזאת מאשר עשרת הדיברות, שנציין בעוד ימי אחדים את נתינתן לנו, את היבחרותנו: "אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ': 2). הפסוק, הפותח את ההתגלות האלוהים לפני כל העם, הוא הפותח את המניפסט המוסרי הראשון, הקביעה הראשונה שאלוהים הוא לא רק כל יכול, אלא הוא אל בעל דרישות מוסריות. הפסוק נאמר בפניה בלשון יחיד. זהו דיבור ישיר אל כל יחיד מן הנוכחים, אל אליצור בן שדיאור משבט ראובן ואל אליסף בן רעואל משבט גד. אינני ניתלה ב"קוצו של יוד" ולא ברבועה של 'מם סופית' של לשון רבים. ואין כאן סגנון של מעין לשון יחיד הפונה לרבים. כל עשרת הדיברות הן בלשון יחיד וכל הציוויים הם ליחיד. אליצור בן שדיאור משבט ראובן מצווה לכבד את אביו ואת אמו, עליו לשמור את השבת, לא לרצוח, לא לגנוב ולא לחמוד את אשתו של אליסף בן רעואל משבט גד.

בל נטעה. הפניה ליחיד אינה במובן מוגבל ומגביל. היחיד הוא, כמובן, היחיד של אז, כל יחיד של אז, "שאת ראשו נשאו" במפקד, אך לא רק הוא, כי אם כל יחיד מאז ועד עתה. "והגדת לבנך" )שמות, י"ג: 8) הוא ציווי בלשון יחיד, הבא להגדיר את הזיכרון הקולקטיבי ואת המחויבות הקולקטיבית. הרי כל ההגדה של פסח אינה אלא בבחינת והגדת לבנך. ויעיד על כך אותו רשע בבנים. אין רשעותו במעלליו. הוא לא רצח, לא גנב, לא חמד. הוא רשע משום שפרק את המחויבות לזיכרון ההיסטורי של הכלל, לפי שהוציא עצמו מן הכלל, הוא כפר בעיקר, העיקר שהוא "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים, י', ה'(.

הזיכרון הקולקטיבי, שאנו מצווים שימצא את ביטויו הן בהכרה הקולקטיבית והן בהכרה של היחיד, אינו זיכרון עובדתי כי אם זיכרון מוסרי. בפסוק המונה את מידות האלוהים אנו קוראים: "פוקד עוון אבות על בנים, ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים" (שמות ל"ד: 7). פסוק קשה הוא זה. לא רק שדמות האל המצטיירת מן הפסוק אינה מתיישבת עם זו של הפסוק הקודם "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד" (שמות ל"ד: 6), אלא שהוא אינו מתיישב גם עם מה שהיינו רואים כצדק טבעי, לאמור: "איש בחטאו יומתו" (דברים כ"ד: 16). ואולם הוא מתיישב גם מתיישב בעיני עם האחריות, הזיכרון והמחויבות הקולקטיביים. טעות עשו בעלי התפילה שקבעו שהציטוט ייקטע באמצעו והפכו את משמעותו: "נושא עוון ופשע וחטא ונקה", במקום "ונקה לא ינקה". המשמעות הנכונה של נקה לא ינקה היא "השמד לא ישמיד". ירמיהו אומר (בפרפראזה על פסוקנו, כנראה): "אך אתה אל תירא, עבדי יעקב, אותך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט, ונקה לא אנקך" (ירמיהו מ"ו: 28, ל': 11): יש לתת את הדין, אך אין מדובר בהשמדה טוטלית. אין מחילה גמורה. את אשר האבות עוולו, הבנים ובני הבנים חייבים לתקן. במשפט עוון האבות ניפקד עליהם, אך בחסד ניתנת להם ההזדמנות לתקן את המעוות.

זהו גם הקשר העמוק של הפרשה להפטרה שלנו. הקשר הפורמלי הוא בפסוק הראשון של ההפטרה: והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר" (הושע ב': 1). ואולם ההפטרה נקשרת לפרשה בפרשנות הכל כך אישית שהושע נותן לשליחותו: הוא נושא זונה לאישה. בסיום ההפטרה נמצא הפסוק הנפלא: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב': 22-21). הנה הביטוי למידות הצדק והמשפט מצד אחד ולמידות החסד והרחמים, הכרוכים יחדיו בלא שניתן להפריד ביניהן, ממש כדרך שפרשתי את 'פוקד עוון אבות'.

השקפה מאד דומה מביע ישעיהו באומרו: "אנוכי, אנוכי הוא מוחה פשעיך . . . הזכירני, נשפטה יחד, ספר אותה למען תצדק. אביך הראשון חטא" (ישעיהו, מ"ג: 27-26). לא אכנס לשאלה אם האב הראשון שחטא הוא אדם ששלח ידו אל פרי עץ הדעת או אברהם ששלח ידו אל המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כ"ב: 10). מכל מקום, אין ספק, שיש בדברים האלה אלמנטים של זיכרון, מחויבות ואחריות שעוון האבות מטיל על הבנים.

אין עוד עם שזכרונו הקולקטיבי כה עמוק, כה חריף, כמו בעמנו. אין עוד דוגמא בתולדות העמים והאנושות להרגשת המשכיות כפי שהתקיימה ומתקיימת, ובתנאים שהתקיימה, כמו בעמנו. גם החלק הפולחני של אמונתנו אינו מתרכז, בניגוד לדתות אחרות, באנשים ("קדושים") ובמעשים ומאורעות מופלאים בחייהם, אלא במומנטים היסטוריים בעלי משמעות קולקטיבית: יציאת מצרים, או ניצחון המכבים, מתן תורה, או חורבן המקדש. אך הביטוי העמוק ביותר הוא בכך שאחד כמוני, דובר וכותב בשפת האם שלי, שאני חושב ומרגיש בה. והנה זו אינה שפתה של אמי, כי אם השפה שהתורה כתובה בה, ואני עושה זאת במקום שאני רואה בו, ללא ספק, את מולדתי, גם אם נולדתי הרחק מכאן. והרי, במידה זו או אחרת, נכונים הדברים לגבי רבים מאתנו, אפשר לומר, לגבי כולנו.

גם את "פוקד עוון אבות על בנים" הטמענו בהכרתנו, אם כי נדמה שיותר בהתייחסותנו לאחרים מאשר לעצמנו. כאשר עלה עניין חידוש היחסים עם ספרד, האם לא עלה גם זיכרון הגירוש שארע לפני חמש מאות שנה? האם בשאלת התייחסותנו אל מלחמת העמים ביוגוסלביה לא עולה, שוב ושוב, ההתייחסות אל התנהגות אבותיהם אל היהודים, בזמן מלחמת העולם השנייה? ומעבר לכל, קיימת התייחסותנו אל העם הגרמני ואל בני אדם גרמנים וציפייתנו המוצדקת והכל כך ברורה לנו, מהם, איך הם צריכים לראות את העבר. אביא אפיזודה אחת משהותי בגרמניה. פעמים אחדות נפגשתי עם תלמידי בתי ספר ודיברתי אתם על יחסי יהודים וגרמנים ויחסי גרמניה וישראל. באחת הפעמים, קם נער גרמני והתריס נגדי: מה לו ולכל זאת? הרי הוא עדיין לא נולד אז, ולו נולד אך מספר ק"מ מערבה, היה צרפתי ולא גרמני והיה נקי מכל המטען שאני מנסה להעמיס עליו. תשובתי הייתה: שהוא לא נולד מערבה משם, ששפתו ומורשתו הם גרמנית וגרמניים, וזוהי, אם רוצה הוא בכך וגם אם לא, זהותו. כדי להמחיש לו זאת שאלתיו: "וכי כאשר נבחרת גרמניה בכדורגל זכתה באליפות העולם לא הרגשת גאווה? וכאשר בוריס בקר ושטפי גראף, שניהם יחד, דורגו כטניסאים הראשונים בעולם, לא שמחת? והרי לא תרמת לכך דבר? והרי לו נולדת מערבה מכאן הדבר לא היה נוגע לך כך!" הוספתי: "לא אשמה אני מבקש שתקבל על עצמך, כי אם הכרה שהעבר הגרמני של אז הוא חלק מן ההוויה האישית שלך כגרמני של היום". לא נעלמה ממני האירוניה של המצב שאני, הישראלי, היהודי, ניצול השואה, מטיף לאומיות לנער גרמני.

אך לא ארחיק עדותי כשכוונתי קרובה. על התייחסותנו אל עצמנו ברצוני לעמוד. כשם שאליצור בן שדיאור משבט ראובן ואליסף בן רעואל משבט גד היו שם והיה להם חלק ביציאת מצרים, מתן תורה, מעשה העגל וחטא המרגלים, כך לנו ,לכולנו, חלק, לטוב ולרע, בכל הנעשה כאן, ברצוננו ושלא ברצוננו.

אנחנו בנים ואנחנו אבות. בפרשת בחקתי יש פסוק נפלא: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם, והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו: 42). זהו פסוק נפלא אך גם מפליא: מדוע הסדר הכרונולוגי ההפוך? טבעי היה שיתחיל בראשון ראשון ויגמור באחרון. אין זה מקרה. בסדר זה טמונים כוונה ומסר מוסרי. מוכתב פה כיוון: נקודת המוצא היא אנחנו כעת ואנו חייבים במבט לאחור: מה שאנו עושים כאן ועכשיו, חייב לעמוד במבחן המוסרי של זכירת הברית. לא "זכות אבות" מביא הפסוק, כי אם חובה, חובת הבחינה העצמית של עמידה בברית ובדרישותיה. חץ הזמן של המבחן הזה עובר דורות של לוחמים וחלוצים, נרדפים ופליטים, מעונים נרצחים, מאמינים וכופרים, הוגים והדיוטות, הוזים ונביאים. בנים אנחנו וגם אבות. הבאנו את בנינו ובנותינו אל מציאות, שלנו היה חלק ביצירתה, ולהם, מטבע הדברים, לא. אך הם חייבים לשאת אותה, לטוב ולרע. חופשים נולדו ולא ידעו מעולם טעמם של נחיתות, הפליה, רדיפות והשמדה. אך גם טעם של שלום לא ידעו מעולם. לא השכלנו או לא הצלחנו, ולא אפתח "תיבת פנדורה", ליצור עבורם הוויה שלחימה היא אך נושא לשעורי היסטוריה או לסיפורי זקנים. ומצד שני, הקיום כאן הוא מובן מאליו עבורם כאוויר שהם נושמים. מעולם לא ידעו מציאות שאין בה סביב שנאה, עוינות ודחייה, טרור ומלחמה. וכאליצור בן שדיאור משבט ראובן ואליסף בן רעואל משבט גד של אז, איתי וחגי, גיל ורוני של היום הם יוצאי צבא, וחייבים לעמוד במבחן, יום אחר יום, חודש אחר חודש ואף שנה אחר שנה. לא כולם עומדים בו.

אבות אנחנו ובנים לנו, וגם לי בן ההולך לשם. את סופם של דברי אני מקדיש ל"שיחת מטבח" אתו, בעצם לדבריו שלו: שמע (הוא אמר, ואני שמעתי) אני הולך לעשות שרות כזה שבצבא ידעו שאוריאל לבנשוס היה שם. לא יהיה לי קל ויהיה אפילו קשה. אולי אשבר לפעמים. אבל תבין (ואני הבנתי) שאין ברירה וצריך לעשות מה שעושים. אז אני אעשה את זה כמה טוב שאני יכול. אתה יודע (ואכן, יודע אני) את הערכים המוסריים שלי. אני לא יורה בילדה בת שלוש. ואם אני מצליח להרים רק מחלקה אחת לרמה שלי, ואם תהיה רק ילדה אחת בת שלוש שלא יירו בה בזכותי, אז אני עשיתי משהו בצבא המ . . ן הזה".

זהו, למעשה, טעם דברי היום. המוטו שהתחלתי בו היה שם ספרו של טורגנייב, ובשם של ספר אסיים. כי בסופו של דבר, הילד הזה הוא לא רק בני וילדי. בשבילי, בשביל כולנו, "הילד הזה הוא אני", כשם ספרו של יהודה אטלס.


פרופ' אהרן לבנשוס הוא חבר נשיאות קהילת "מבקשי דרך".