הדרשה השבועית

בחוקותי

התוכחה והברית

הרב פרופ' יהוידע עמיר

במרכזה של פרשת בחקותי, עומדת התוכחה. אם ילך העם בחוקות האל ויקיים את מצוותיו מבטיחה לו הפרשה הצלחה ושגשוש, ברכה ואושר. בשיא תיאורם של אלה באים הפסוקים:

"ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם: והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם: אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבר מטות עולכם ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו, יא-יג)

אולם עיקרו של התיאור מוקדש לאשר יארע לעם אם לא ילך בדרכי האל, לא יישמע למצוותיו וימאס בחוקותיו. התיאור המזעזע מתחיל במגפות קשות ובקשיים כלכליים חמורים. הוא ממשיך בתבוסה נחרצת בשדה הקרב, בבצורת שתמיט אסון על יושבי הארץ ובהתנפלות חית השדה על האדם ועל הבהמה. שיאו של התיאור במלחמה, הכרוכה בסבל נורא, ברעב ובחורבנה של הארץ. מלחמת חורבן זו תיגמר בגלות אכזרית שתיטול מהעם את צלמו ואת כוח החיים שבו:

 

"ונתתי את עריכם חורבה והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחִכם: והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה: ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה ... והנשארים בכם והבאתי מורך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אתם קול עלה נידף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף: וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם: ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם: והנשארים בכם יִמקו בעוונם בארצות אויביכם ואף בעוונות אבותם אתם יִמקו" (שם, לא-לט)

קריאתם של פסוקים אלה קשה מנשוא. בבתי הכנסת נהוג לקראם בקול ענות-חלושה, במהירות ובנימת אבל. היא קשה משום שמובעת בה תפיסת עונש אכזרית שנפשנו מתקוממת נגדה; היא קשה עוד יותר כשאנו משווים לנגד עינינו את ההיסטוריה היהודית לדורותיה שבה התממשו לא פעם תיאורי זוועה אלה; היא נעשית בלתי אפשרית כמעט כשאנו חושבים על השואה, שעשתה אף את דמיונו של בעל הפסוקים הללו לצל חיוור של המציאות. כיצד נתמודד אפוא עם קשיים אלה? כדי לנסות ולגשש לקראת דרך לעשות זאת עלינו לשוב אל ההקשר ממנו צומחת תוכחה זו.

*

שתי רמות של יחס בין אדם לאלוהים יודע המקרא. האחת היא זו הנובעת מתודעת הבריאה. אלוהים הוא בורא עולם ו"מעשה ידיו מגיד הרקיע". המתבוננת בבריאה, ההוגה בה, החווים את יופייה ואת מוראותיה - כל אלה עשויים לחוש את נוכחות האל, לדעת את עצמם כחיים בעולמו, לייחס לו את הסדר וההרמוניה שבמציאות כמו גם את האכזריות, הסבל וחוסר הפשר שבה.

הרמה השנייה מעוגנת בהתגלות האל לאדם ובברית שהוא כורת עימו. זו רמה אינטימית, אישית, קרובה לאין ערוך מהראשונה. אלוהי הברית אינו ניכר בבריאה ובטבע אלא בהיסטוריה, בחברה האנושית, במהלכם של חיי הפרטיים. גישושים ראשונים לקראת ברית מעין זו אפשר למצוא כבר בסיפור הבריאה, אולם אל מימושה היא מגיעה רק ביחס שמכונן האל בינו לבין יוצאי תיבת-נוח לאחר שמי המבול נעלמו מעל פני האדמה. בפעם השנייה היא מופיעה מספר פרקים מאוחר יותר בקשר המיוחד הנרקם בין האל לבין אברהם ומשפחתו, קשר ההולך ונטווה עד ליציאת מצרים ולמתן התורה לצאצאיהם של אברהם יצחק ויעקב.

למרות ההבדלים שבין "ברית נח" לברית הלאומית יש לשתיהן אותו מבנה עקרוני, אותו היגיון דתי יסודי. בשני המקרים מדובר בחובה הדדית של האל ושל בני האדם לכונן מערכת יחסים מיוחדת, בלתי מובנת מאליה וקרובה. בני האדם חייבים לקבל עליהם את חוק האל - שבע מצוות בני נח במקרה הראשון, מצוותיו הייחודיות של האל לעמו במקרה השני - ולחיות על פיו; האל מתחייב להנהיג את חברת בני האדם על פי קני מידה שונים לגמרי מאלו ששררו טרם היות הברית. מתכונת זו של הברית נראית דומה עד מאוד לבריתות הפוליטיות שכרתו בעולם העתיק מלכים אימפרטורים עם ה"ווסאלים" שלהם, היינו עם מלכי העמים והארצות שהיו כפופים להם. אלה בריתות בין בלתי שווים, אות לכפיפות של המלך הווסאל למלך האימפרטור. חוקרי מקרא, ובראשם מרטין בובר ותלמידו בנימין אופנהיימר, כבר הצביעו על קשר זה ועל הקרבה הלשונית והמשפטית בין הדגם הפוליטי הזה לבין יישומו הדתי.

ועם זאת לבריתות המקראיות נודע ייחוד הנוגע לעצם מעמדן כבריתות דתיות. הבריתות שבין אלוהים לבני האדם בנויות במקרא בחוסר סימטריה הפוך לחוסר הסימטריה ביחסי הכוחות שבין הצדדים. בני האדם מצווים לפעול על פי צו האל אולם הם יכולים תמיד לבחור אם לעשות זאת אם לאו. לעולם עומד להם החופש לבחור ברע, במרי, בהפניית העורף לאל. ובלשונה של פרשתנו: הברירה היא בין "אם בחוקותי תלכו" (ויקרא כו, ג) לבין "ואם בחוקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי" (שם, טו). הברית קובעת קני מידה של טוב ורע, של חיים ושל מוות. האדם הוא הצריך לבחור בטוב ובחיים והיכול גם לבחור בדרך אחרת.

לא כך הוא מצבו של האל. אותו מחייבת הברית לעולם. הוא אינו יכול להשתחרר ממנה. "כל ימי

הארץ" לא ישוב האל להביא מבול לעולם ולא ישבית "זרע וקציר וקור וחום" (בראשית בראשית ח, כב); "כימי השמים על הארץ" מובטחת הארץ לצאצאיהם של אברהם יצחק ויעקב, ובלבד שיצדיקו במעשיהם את הישיבה בה (דברים יא, כא). מחויבותו המוחלטת והבלתי ניתנת להפקעה של האל לברית באה לידי ביטוי קודם כל באותם פסוקים בהם פתחנו את עיוננו, אותם פסוקים המציבים בפנינו קושי גדול כל כך. האל מתחייב להנהיג את העם על פי מעשיו: אם ילך בדרך הישר ישגיח עליו ויעניק לו ברכה; אם יבחר העם להפר את הברית יקיים האל מצידו את הברית על ידי העונש שישית על העם הסורר. הן השכר והן העונש נתפסים כביטוי לקרבה המיוחדת שבין האל לעם. בשניהם מקיים האל את בריתו. הוא איננו יכול להשתחרר ממנה ויהיו מעשי האדם אשר יהיו.

אולם למחויבות מוחלטת זו פן נוסף. בברית הקשת בענן שנכרתה עם יוצאי התיבה התמצתה מחויבות האל דווקא בהבטחה המפורשת להגביל את העונש. אם לפני כן היה המבול תוצאתה של העובדה שהאנושות שיחתה את דרכה ומלאה חמס, עתה שוב לא תישחת הארץ לעולם. והוא הדין גם בברית עם ישראל. שהרי פסוקי התוכחה אינם מסתיימים במקום ממנו קראנו בראשית עיוננו. אחרי כל הדברים הנוראים שתוארו שם ממשיכה הפרשה ואומרת:

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלוהיהם: וזכרתי להם ברית ראשנים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלוהים אני ה'" (ויקרא כו, מד-מה)

יש גבול לעונש. העם יכול למאוס באל ולהפר את בריתו. האל לא ימאס בעם ולא יכלה אותו; הוא לא יפר את בריתו אתם לעולם. רק האדם החי יכול לבחור בטוב וברע, רק העם הממשיך להתקיים יכול להיות מצווה להגשים את צו האל בחייו ולהשתית עליו את דרכו. כדי שהברית תימשך צריך שהאדם והעם, גם אם חטאו, יוכלו לשוב ולבחור, צריך שהם יחיו. המלך האימפרטור יכול להחריב את העיר המורדת, לשרוף את מקדשיה ולהרוג את יושביה; האל הבא בברית עם בני האדם אינו רשאי להשמידם. הוא אלוהיהם והם בניו ובנותיו.

*

השכר והעונש, זוועות התיאור שבפרשתנו כמו גם גבולה של הזוועה וההבטחה לשיבה, הם ליבה של תודעת הברית שבין האל לעם. זו הדרך שבה יודע המקרא להציב את הנוכחות האלוהית בליבה של ההיסטוריה האנושית, לקדש את מעשי האדם לפני אלוהים ולהציב בפנינו את האתגר הנאדר להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". רק כך יודע המקרא לכונן את היחס האינטימי שבין האל לאדם, את אחריותו של האדם ואת תוכן חייה של החברה. בלעדי אלה נותר המקרא רק עם פליאתו של האדם נוכח נוכחותו הנסתרת של האל בבריאה.

כשאנו עומדים מזועזעים מן הפסוקים שבהם פתחנו את עיוננו וכשאנו מסרבים לקבלם כפירוש קביל להיסטוריה, עלינו לשאול את עצמנו מהו המחיר לסירובנו זה, מהי תוכל להיות דרכנו בהבנת הברית שבינינו לבין האל, כיצד נקדש אנו את חיינו. כיצד תהיה ההיסטוריה האנושית תשתית לגילויו של האל בעולם כששוב איננו מוכנים לקבל שהאל הוא אדון ההיסטוריה ושהסבל הכרוך בה הוא עונש על חטאינו.

שני רבדים לתשובה על שאלה זו. האחד גלוי וברור אם גם קשה מנשוא, השני נסתר ומכוסה מנגד עינינו.

הרובד הראשון הוא זה האנושי, המצוותי. דווקא זה המעניק לאדם ריבונות על הכרעותיו ועל כינון מהלכה של ההיסטוריה צריך לדעת שעליו ועליה האחריות לכונן מלכות-שמים בעולם. דווקא סילוקה של נוסחת השכר והעונש מעלה ביתר שאת את התביעה הנבואית לכונן חברת צדק, להילחם כנגד הרוע והעוול, להעניק לקיום האנושי משמעות מקודשת. את זה ידעה הרפורמה לתבוע מראשית דרכה. כל גדולי ההוגים הרפורמיים מאברהם גייגר ועד הרמן כהן ומסטפן ווייז ועד יוג'ין בורוביץ' הציבו את האתגר לכונן עלי אדמות חברת-אדם החיה לפני אלוהים בצדק ובאורח משפט. את זה ידעו לתבוע מעצמם כמעט כל זרמיה של ההגות הציונית, ובראש ובראשונה זרמיה החילוניים והחילוניים לכאורה. כל זה התבטא פעם אחר פעם בתביעה הנבואית, האתוס הסוציאליסטי, המבט האוניברסלי, הכמיהה לגאולת האדם, ההעזה לקרוא - כמאמרו של אהרון דוד גורדון - לכינונו "עם-אדם" שיציב בפניו את התביעה להיות "עם בצלם אלוהים". אנו בניה ובנותיה של מורשת כפולה זו. הדרך שאותה אנו מבקשים לעצב צריכה להמשיך ולבטא תביעה נבואית זו, שנשמעה ברמה כל כך ושקולה נחסם ונחמס באכזריות רבה כל כך. כשאנו מבקשים לקדש את חיינו שומה עלינו לדעת את גודל האתגר ואת עוצמת הכישלון באותו פיקחון עיניים שבה מדברת פרשתנו. זהו אתגר ברור, בהיר, אבל גם קשה מנשוא. זהו קנה המידה שיקבע האם ירבו ימינו וימי בנותינו ובנינו על האדמה הזו.

אבל יש גם רובד אחר שלא מורינו הרפורמיים ולא מורינו הציוניים הרבו לגעת בו. כאן ניגש אדם "אל הערפל אשר שם האלוהים". שהרי אי אפשר באמת ובתמים לתבוע מעצמנו לקדש את חיינו לפני אלוהים ולעשות את שכינתו נוכחת בקרבנו, בלא שנאמין שאפשר וזו תשכון באמת ובתמים בקרבנו. אי אפשר להמשיך ולדבר במונחיו של המקרא - ולו באורח ביקורתי - בלא שנציב באמת ובתמים את רעיון הברית ואת תודעת הברית במרכז חיינו. ורעיון הברית עניינו שיש יחס עמוק, אינטימי, ממשי בין מעשינו לבין נוכחות האל, שאלוהים אינו רק נסתר בחביון עוזה של הבריאה. כאמור, כאן מגשש אדם בעיניים מכוסות אל עבר הלא נודע. כאן עליו להסתפק בתשובה שאולי תנצנץ אליו זעיר פה זעיר שם ברגעים ספורים במהלך חייו. אבל ידיים מגששות אלה, לב הולם זה שאיננו מוכן להפסיק ולתור - גם אם לא תמיד ימצאו את מבוקשם - הם העושים את חיינו לחיים לפני אלוהים. הם גם הסיבה שבשלה אנו יכולים - ומצווים - להתגבר על תחושת הזוועה וההסתייגות, ולשוב ולקרוא את פרשת בחוקותי שנה אחרי שנה, להתמודד עם סרובנו לקבל את הדברים כפשוטם ולתור אחרי אותה בת קול אלוהית העשויה להישמע אלינו מבעד להם.