הדרשה השבועית

בהר

לשחרר אחיזה, לצאת ממצרים

הרבה תמר דבדבני

את פרשת בהר אפשר לקרוא בנשימה אחת: היא קצרה, ויש בה הגיון פנימי רציף ובהיר. למעשה, שלא כמו פרשות אחרות בתורה המציגות את חוקי אלהים, פרשת "בהר" עוסקת כולה בנושא אחד: הצורך בשחרור האחיזה שלנו במציאות החומרית, אחיזה שאינה אלא אשליה.

מרדכי יוסף מאיזביצא, "מי השילוח", כותב על פרשתנו:

"עניין שלוש פרשיות הנאמרין כאן - פרשת שמיטה ופרשת דרור עבדים ביובל ופרשת ריבית, והוא שה' יתברך מזהיר לישראל שלא ישימו בטחונם בשום דבר הנראה לעיני האדם שיוכל לבטוח בו. ואלו השלושה דברים - שמיטה ויובל וריבית - הם בעולם ושנה ונפש."

שלושה נושאים, שהם אחד, רואה 'מי השילוח' בפרשת "בהר" - שמיטה, יובל וריבית. לטענתו, כל אחד מן החוקים הללו מהווה חלק מן האזהרה שמזהיר אותנו אלהים, שלא נבטח בבלתי בטוח, שלא נסמוך על משענת קנה רצוץ. שלושה עניינים במציאות, יש בהם כדי לבלבל אותנו, ולסמא עינינו ביחס לכוחנו האמיתי, מוסיף "מי השילוח": "עולם" - אדמה, רכוש, כסף; "שנה" - זמן; "נפש" - בני אדם אחרים. האשליה כי אנו יכולים לבטוח באחיזתנו בשלושה עניינים אלה, מהווה מכשול בדרכנו אל האמונה והבטחון באלהים. ה'עולם', ה'נפש' וה'שנה' מצֵרים את נפשנו ואת צעדינו.

א. "כי לי הארץ גי גרים ותושבים אתם עמדי" [ויקרא כה - 23]

ה"עולם" - קניין האדמה והרכוש, נדמה לנו בטוח ונצחי. אנחנו מתייחסים אליו כאל קיים תמידית, כאילו היה ויהיה ברשותנו "מאז ולתמיד". אנו בוטחים בכוח הכלכלי, הפוליטי והרגשי שאנו משיגים בזכותו, ומדמים עצמנו לכל-יכולים כלפיו. אנו משלים עצמנו שהוא "שלנו".

כנגד הטעות הרעיונית הזו תיקנה התורה את מצוות השמיטה - מעין תרגול בשחרור האחיזה, בפתיחת האגרוף הקמוץ:

"ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור: את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" [ויקרא כה, 4 - 7]

האיסור לעבד את האדמה ולהנות מפרי עבודתנו במשך שנה שלמה, הוא גם חיוב לחלק את רכושנו עם אחרים. האדמה "שלנו" הופכת, פעם בשבע שנים, לאדמה של "כולם": לא רק של בני אדם מכל המעמדות החברתיים, אלא גם של בע"ח. מה שחשבנו כי הוא הקנין שלנו, הרכוש שלנו, מוצא מידינו ומופקר לרבים. אנו נאלצים להתמודד, אחת לשבע שנים, עם הטעות היסודית עליה מושתתים חיינו - הארץ, הנחלה, האדמה, אינם באמת "שלנו". למען האמת, הם אינם רכושו של איש, הם שיכים לאלהים בלבד, לעצמם, אם נרצה. לאיש אין אפשרות אמיתית לבעלות עליהם. הטעות והאשליה בתחושת האחיזה והבעלות, אינה רק מעצור בדרך לאמונה שלמה באלהים ובשלטונו בעולם, אלא גם מיצר בו כלואה נשמתנו. "מרבה נכסים מרבה דאגה" אמרו חכמינו [משנה אבות ב, ז], וכיוונו אולי גם למשקל של רכושנו המכביד על נשמתנו, לאחיזה שאוחז בנו הקנין שלנו.

ב. "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים " [ויקרא כה - 42]

"הנפש" - אלה בני האדם שאנו רואים בם קנין שלנו: אנשים ונשים שעובדים בביתנו, במפעלינו; אנשים ונשים שמשרתים אותנו במסעדות, בדואר, באוטובוס; ילדינו, הורינו ובנות/בני זוגנו, שיש להם תפקיד בחיינו. לעתים, גם אם לזמן מוגבל, אנו מעריכים את כל אלה כאילו היו בבעלותנו, כאילו היו שייכים לנו - אנחנו משלמים להם שכר (בכסף ממש או בדרכים אחרות) ואנו מצפים מהם לשרת את צרכינו. אנחנו עצמאים וריבונים על חיינו ועל בחירותינו, והם - גם אם לרגע נתון במשך היום או השבוע - עבדינו.

כנגד המשגה התפיסתי הזה, תיקנה התורה את מצות היובל, שנת הדרור לכל העבדים:

"והקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" [ויקרא כה- 10]

"וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד: כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבד עמך: ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב: כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד" [ויקרא כה, 39 - 42]

המצוה לשחרר את כל העבדים שברשותנו פעם בחמישים שנה, גם היא, כמו שמיטת האדמה, תרגיל בשחרור האחיזה שיש לנו בעולם, אחיזה שבטעות יסודה והיא אשליה בלבד. בני האדם אינם קנין, הם אינם עבדים של איש זולת אלהים. גם אם נדמה לנו שהם ברשותנו, שעליהם לסור למרותנו, שיש לנו בעלות עליהם, אנו טועים. אשליית הכוח של הבעלות והשליטה על אנשים אחרים, מתנפצת, במצוות התורה, פעם בחמישים שנה. שנת היובל אינה משחררת רק את העבדים משליטת אדוניהם, היא גם משחרת את האדונים עצמם מאותה השליטה. כבר אמרו חז"ל: "כל הקונה עבד ... כקונה אדון לעצמו" [בבלי קידושין כ ע"א] - ה"אדון" גם הוא עבד: לעצמו, לבטחון המזויף בכוחו, לבעלוּת עצמה. הבעלות והעבדות גם הן מיצר בו אחוזה נפשנו.

ג. "אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים" [ויקרא כה - 38]

"השנה" - היא הזמן החולף, שאנו מתיימרים לכמת ולתמחר. המחשבה כאילו הזמן העובר שייך לנו, ואנו בעליו ורשאים לגבות בעבורו כסף, היא טעות חמורה מבחינת התורה. ולכן תוקנה מצוות איסור הריבית, כפי שמסביר "מי השילוח": "ונגד הבטחה שיש לאדם בזמן, היינו שיש לו מבטח שיאסף הון מחיר הזמן, היינו שייקח ריבית, אמרה תורה אל תקח מאתי נשך, כי עיקר ריבית הוא שלוקח מחיר הזמן". הריבית היא התשלום שנגבה מן הלווה עבור הזמן שלוקח לו להחזיר הלוואתו. אבל המלווה אינו הבעלים הזמן, ואינו יכול לבטוח בו באמת. הזמן הוא משהו חולף ובלתי נתפס באמת ע"י בני אדם, כיצד נוכל לתמחרו, כיצד נוכל לגבות עליו תשלום? הבטחון כי הזמן ברשותנו הוא בטחון שגוי, ומצוות איסור הריבית אמורה להזכיר לנו זאת. גם אשליית הבעלות על הזמן והבטחון בו, הן מיצר העוצר בתוכו את רוחנו.

הפסוק המסיים את איסור הריבית, מלמד, לדעת "מי השילוח", על המשמעות העמוקה של שלושת החוקים הללו של שמיטה, יובל וריבית, הנוגעים בשלושת המיצרים המצרים על רוחנו ונשמתנו - העולם, הנפש והשנה:

"ולזה סיים אחר פרשיות האלו 'אני ה' אלוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים' [ויקרא כה, 35 - 38], והוא שלא ידמה האדם בנפשו שנתמעטו השפעותיו במה שנאסרו לו כל הדברים האלה. לזה נאמר 'הוצאתי אתכם מארץ מצרים' - פירוש הטובות שאינם בקדושה הם במצר וצמצום. 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים' - היינו הטובות שה' יתברך ישפיע לנו יהיו בקדושה ונוכל להתפשט בהם, כי ה' יתברך ינחיל טובה בקדושה, נחלה בלי מצרים."

האדם עליו נאסרו הבעלות, הקנין והריבית עלול לחוש נגזל מאת אלהים, עלול להרגיש מופסד וחסר, מסביר "מי השילוח", ולכן מדגישה התורה כי יש שני שלבים הכרחיים לגאולה: היציאה ממצרים והכניסה לארץ כנען. היציאה ממצרים היא השחרור מן המֵיצרים הכובלים אותנו אל ה"עולם", ה"נפש" וה"שנה": אל הרכוש, אל האדמה, אל הבעלות על הזמן ועל בני אדם אחרים. עניינים אלה קרויים 'מיצרים', כיוון שהם מצמצמים את יכולת ההנאה שלנו מן העולם ופירותיו, הם מגבילים אותנו ואת העולם, ולפיכך אינם נותנים לשפע האלהי לזרום בחפשיות ולהגיע אל כל ברואיו. רק שחרור האחיזה שלנו בקנין, ולו לפסקי זמן קצרים אחת לכמה שנים, תפתח מעט את מיצרי ליבנו ואת המיצרים בהם אנו כולאים את הבריאה, ותוציא אותנו ממצרים. רק לאחר השחרור הזה נוכל להגיע אל ארץ כנען, בה הקדושה יכולה להתקיים בנינוחות וברווחה, ואינה נאלצת להצטמצם בין מיצרים שהטלנו אנחנו עליה, באשלית הגאוה שלנו ובבטחוננו השגוי. רק שם, במקום ובזמן, בו לא נטעה להחיל בעלות על משאבי העולם ובריותיו, ולא נשגה לחלק את האדמה והשפע האלהי לחֶלקות ולנחלות, רק אז ייתן לנו אלהים "נחלה בלי מצרים".