הדרשה השבועית

תזריע

נגע הגוף- לפרשת תזריע/מצורע

הרבה מיכל קונפורטי

פרשת השבוע אותה אנו קוראים השבת היא למעשה שתי פרשות צמודות פרשת תזריע ופרשת מצורע. שתי הפרשות עוסקות בעניינים מאוד לא נעימים. שתי הפרשות עוסקות בענייני גוף. בפרשת תזריע אנו קוראים על סוגים שונים של מחלות עור איומות בפרשת מצורע אנו קוראים על מחלת הצרעת.

הקריאה בשתי הפרשות מביאה אותי לחשוב כי ספר הספרים שלנו הוא ספר מדהים ומרתק. לא, אין לי עניין ביולוגי או רפואי אחר בשלל המחלות, ולא מקובל עלי ההבדל במספר הימים שאישה נחשבת טמאה לאחר שילדה בן (רק שבעה) או בת (ארבעה עשר). ויש בעיני לחשוב שוב על עניין הטומאה והנידה.

אבל הספר הזה נערך והפך להיות קאנון סגור בימי הבית השני. בימים בהם אנו פוגשים מודלים מאוד ברורים של יופי ושל גוף. העולם ההלניסטי מפגיש אותנו עם אפרודיטי של בית המרחץ, העולם ההלניסטי גורם לנו להשתאות לנוכח פסל אפולו. מול תרבות גוף של גוף מושלם מעמיד ספר הספרים גוף אדם. אדם שיכול להיות חולה, נגוע, פצוע, קרח – בעיקר בלתי אסטטי לעין.

לא בכדי מופיעות שתי הפרשות בספר ויקרא אשר נקרא גם ספר תורת כוהנים. את המכוער, הדוחה, הבלתי אסטטי החברה אינה יכולה להשליך על הסף. החברה חייבת לדאוג לו. המנהיגות החברתית היא זו שעל גבה האחריות הציבורית לעזור ולטהר את אנשים מן הנגעים שלהם. יש הרבה טיפול והרבה עשייה סביב החולים ונגועים במחלות, הכוהנים אינם מורשים להניח להם.

חשוב לזכור כי שתי הפרשות עוסקות בימים בהם חולים ומצורעים פשוט נזרקו מחוץ לקהל כדי למנוע את הנגע והמחלה. ובכל זאת מצווים הכוהנים כחלק מתפקידם הציבורי לדאוג לכולם.

לעניות דעתי, שני עניינים חשובים אפשר ללמוד מהקריאה בשתי הפרשות שאינן נעימות ולא תמיד מעניינות.

העניין האחד - בעולם שלנו תרבות הגוף והסטנדרטים של יופי שייכים לפרסומות וליחידי סגולה. רובנו לא נראים כאילו נגזרנו עכשיו מקטלוג אופנה. חשוב לזכור כי אנו בני אדם אשר נבראנו בצלם אלוהים והמשמעות היא שכל גוף כל הגוף הוא מתת אלוהים. גופנו הוא כלי ייחודי המכיל את עצמנו.

העניין השני - עוסק באחריות ציבורית. הפרשה עוסקת בכוחם ובאחריותם של מנהיגי הציבור לדאוג לחלשים, לחולים ולשאר בעלי המצוקה בחברה. נראה לי כי במקרה של מחלות ונגעים האחריות נופלת על "בעלי המקצוע" בעיקר בגלל הפחד והעניין המאגי שבעולם העתיק רק הוא יכול להתמודד עם מחלות ונגעים בלתי ידועים. אני רוצה ללמוד כי האחריות על החלשים בחברה מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו. אני רוצה ללמוד כי כמו שכל גוף, אסטטי ופחות אסטטי, יפה לטעמי או לא יפה לטעמי, נברא בצלם אלוהים. כך יש מקום שווה, מקום של כבוד בחברה בה אנו חיים.

כמו אחריותם של הכוהנים - מנהיגי החברה כך חלה עלינו אחריות לדאוג לאחר.

בעוד ימים ספורים נציין את יום העצמאות ה- 58 למדינת ישראל, בשנת 1948 הצהירו דוד בן גוריון ושאר המנהיגים כי "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה היהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

יום העצמאות מאפשר לנו רגע של חשבון נפש האם הגענו לחזון? האם אנחנו בדרך הנכונה? האם אנו חיים במציאות של שוויון חברתי לכל אזרחיה? ובעיקר מה אנחנו יכולים לעשות כדי ליצור לעצמנו ולילדינו מציאות חיים טובה יותר.

כך, בעיני, מציעות לנו הפרשות הללו - תזריע ומצורע אפשרות להתבונן על מציאות חיינו, לבחון אותה ואם אפשר גם לשנות אותה.

מי ייתן וביום העצמאות הבא נוכל להביט אחורה ולראות כיצד שיננו את מציאות חיינו.