הדרשה השבועית

תזריע

על נגעים ועל נגיעות

הרבה ד"ר דליה מרקס

כאשר ביקש ממני מוטי ענברי, מנהל האתר, לכתוב על פרשת תזריע, היה לו מן מבט כזה מתנצל בעיניים. המבט הזה אמר, כך אני חושבת: "סליחה שאני מפיל עליך את הפרשה המשעממת הזו, אבל, את יודעת, מישהו צריך לכתוב גם על זה". אולי לא לכך התכוון מוטי, ואולי כלל לא היה לו מבט מתנצל בעיניים, אבל כולנו יודעים שיש פרשות מפרשות השבוע, שהן מלאות תוכן כרימון בשל - כל פרק וכל פסקה נוגעים בנימי נפשנו וצופנים בחובם אינספור דרשות, שרק רוצות להתגלות ולצאת החוצה, ויש פרשות, איך נאמר זאת, פחות עסיסיות ופחות מושכות את הלב, לפחות במבט ראשון. העסיסיוּת הפחותה שלהן הביאה לכך שהמסורת מחברת את חלקן בשנים לא מעוברות. אחת הפרשות הפחות עסיסיות והמתחברות האלה היא פרשת תזריע.

גם אני, הקטנה, נהגתי להפריד בין הפרשות ה"רימוניות" עשירות העלילה, התוכן והרוח, ובין הפרשות העסיסיות פחות... עם זאת, לאחרונה, אני מבקשת לשים לב גם לפרשות שהרייטינג שלהן, אם יורשה לי לקרוא לזה כך, נמוך יותר. גם הן הנן תורת אמת, גם הן הנן תורת חיים וגם בהן צפון טוב לעוסקים בהן. כך אנסה לעשות להלן.

פרשתנו עוסקת בין השאר בנגעים ובמחלות, וכך נאמר בה:

וידבר יהוה אל משה ואל אהרן לאמר: אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים:

וראה הכהן את הנגע בעור הבשר ושער בנגע הפך לבן ומראה הנגע עמק מעור בשרו נגע צרעת הוא וראהו הכהן וטמא אתו. (ויקרא יג, א – ג).

מהו הנגע הצרעת שעליו מדברת התורה? מהו נֶגַע? הנגע הוא פצע או מחלה. מהלשון שבה משתמשת התורה נוכל ללמוד שנגע הוא משהו שנטפל לאדם מבחוץ ונוגע בו, ולא משהו שנובע מתוכו.

במשנה נאמר: " כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (נגעים פרק ב, משנה ה). פשט הדברים הוא שאדם אינו יכול לראות (ובודאי שכך היה בימים שהראי לא היה נפוץ בהם), את נגעיו שלו המצוים במקום שאינו גלוי, אבל נוכל לפרש זאת גם כקביעה מוסרית - קל לזהות את מה שהזולת נגוע בו, אבל קשה להכיר בנגעים ובנגיעות של עצמנו. ר' מאיר מוסיף על כך: "אף לא ניגעי קרוביו". האהבה והמגע התדיר ששוררים בין אדם לקרוביו, משבשים עליו את ראית הנגעים בהם הם נגועים.

הנה אנו רואים בציטוט מן הפרשה שהובא לעיל, שאם פורח בבשרו של אדם נגע, הוא מובא אל אהרן הכהן, או אל אחד מבניו "וראה הכהן את הנגע ... וטמא אותו" (פס' 3). הכהן הוא שצריך לבדוק את גופו החשוד בנגע.

תיאורים אלה עוררו שאט נפש בעיני קוראים מודרניים רבים, אשר ראו בהם התייחסות פולשנית השוללת את הזכות של היחיד לפרטיות ולאוטונומיה על גופו. קוראים אלה נוטים אולי לשכוח, שאין הבדל רב בין האופן שבו אנו מפקידים את גופנו ורוחנו בידי הרופאים ואנשי הבריאות, לבין האופן שבו הפקיד האדם המקראי את עצמו בידי הכהן.

המשנה מתמודדת עם השאלה של ראיית הנגעים במקומות הסמוים מן העין, באופן הבא:

"כיצד ראיית הנגע [על ידי הכהן]? האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים האשה כעורכת וכמניקה את בנה כאורגת בעומדין לשחי ליד הימנית רבי יהודה אומר אף כטווה בפשתן לשמאלית" (נגעים פרק ב, משנה ד).

מהי כוונת הדברים? המשנה נוקטת בלשון נקייה כאשר היא מתארת כיצד בודק הכהן את החשודים בהיותם נגועים באותם מקומות שאינם גלויים לעין בהיותם לבושים: הכהן מביט בגבר שנגע פשה בין רגליו, כשתנוחת גופו היא של מי שעודר, ובגבר שהנגע הוא תחת בית שחיו כשהוא עומד כמי שמוסק זיתים. ר' עובדיה מברטנורא מסביר: "דרך העודר מפסק רגליו, ודרך המוסק מגביה זרועותיו" ואילו על האישה הוא מביט "כעורכת את הפת, ש[כן אז היא] מפסקת את רגליה" וכמי שמניקה, אורגת וטווה בפשתן כדי לבדוק את שדה ובית שחייה.

הצורך בבדיקה גרם, מן הסתם, לתחושת אי נוחות הן אצל הבודק והן אצל הנבדק, ולכן הושוו תנוחות הנבדק לתנוחות שגרתיות, המוכרות ממלאכות היומיום: הגבר לעוסק במלאכות להן הוא רגיל– מסיק ועידור, והאישה לעוסקת במלאכות להן היא רגילה – הנקה, אריגה וטוויה.

אולי, באים הדימויים לעוסקים במלאכות הרגילות כדי להרגיע את הנבדקים ולהראות להם כי מה שיתבקשו לעשות בשעת הבדיקה אינו שונה מפעולותיהם היומיומיות, אבל דומה שניתן לפרש גם שהנגועים אינם אנשים שונים ונבדלים, הם אנשים מן הישוב, אנשים שחיים ופועלים כמו כולם, ובכל זאת נוגעו בנגע. כך כל אדם יכול להיות נגוע, לא רק ה"עניים" וה"מוזנחים", לא רק ה"מלוכלכים" וה"מוקצים", לא רק אלה שבשולי החברה יכולים להיות נגועים - אלא כל אחד!

לא רק על היחיד מבקשת התורה להגן במקרים של נגעים, אלא גם, ואולי בעיקר - על הקהילה, שבניה ובנותיה לא יידבקו מן הנגוע. הפרשה ממשיכה ועוסקת בנגעי בגדים ובנגעי בתים. האם נוכל להבין גם את הנגעים האלה כפצעים? האם בגד יכול להיות פצוע? האם בית יכול להיות פצוע? דומה שכן.

בעיני הקדמונים, האסונות והפגעים שפקדו את האדם הם פועלו המעניש של האל. נגיעתו היא אשר פוגעת באדם, ומכאן המושג 'נֶגַע'. מגעו של מלאך האלהים ביעקב, למשל, הותירה אותו צולע. האל העניש את פרעה "וינגע את פרעה נגעים גדולים" על שלקח את שרה לארמונו (בראשית יב, יז).

דומה, שכל מגע שלנו עם העולם, משאיר אותנו נגועים. כשילדיי חוזרים הביתה עם ברך פצועה ממשחק כדורגל, אני אומרת להם שרק מי שאינו משחק אינו נחבל ורק מי שאינו מנסה אינו נכשל. מי שאינו נוגע, אינו נשאר נגוע. ואולי אין אפשרות להישאר בלתי נגוע, מבלי שחוויות ורישומיהן ידבקו בך? דומה שאנחנו יכולים לבחור, ולוּ באופן חלקי, במה לנגוע וממה להימנע מנגיעה. במילים אחרות, אנחנו בוחרים במידה ידועה את סוג ההשפעה שתהיה לעולם עלינו.

אנו יודעים, לעומת זאת, שבמקרים רבים אין לנו בחירה במה ניגע ומה יגע בנו. במקרים רבים אנו חווים דברים טובים ומפתיעים, או מעציבים ומדכדכים, להם לא ציפינו, שלא בחרנו בהם. אנחנו יכולים לבחור רק את הפרשנות של אותה נגיעה ושל אותה הינגעות.

ומה לגבי הנגיעה שלנו, כיהודים רפורמיים, באותה תורת נגעים ובדיני טומאה וטוהרה המהווים חלק לא קטן מתורתנו, מספרות חז"ל ומן ההלכה? דומה שאנחנו מתרחקים מעניינים אלה כמפני נגע, ומשתדלים להתמקד בתחום המוסרי וההגותי של התורה. דיני הנגעים, בהם עסקה פרשתנו אינם נוהגים מאז חורבן המקדש. הכהן אינו מטמא ומטהר את המצורעים, אלה אינם מביאים קרבן בהיטהרם ואינם מוּצאים מתוך המחנה. אבל דומה שאנחנו מתרחקים גם מעצם ההתעסקות עם שאלות כמו אלה שמעלה הפרשה שלנו. אנו בוחרים לא לנגוע בהם, משל היו נגע רע שיכול לנגע את העוסקים בו.

חברתי, הרבה הרפורמית בניו ג'רסי, הסבירה לי את החלטתה לשנות את קריאת התורה של נערת הבת מצווה שעלתה בתורה בשבת פרשת תזריע: "איך אני אוכל לתת לה לקרוא על צרעת ובהרת ושאר מחלות, ביום המיוחד שלה, לעיני משפחתה וחבריה?" אמרה בטון מתנצל "חיפשתי משהו עם יותר שאר רוח, משהו עם מסר המתאים לימינו". אני מכבדת את חברתי, אבל חלוקה עליה בהחלטתה זו.

מי ייתן ונשכיל לדעת ליתן לתורה להיות בעבורנו תורת חיים, כי עץ חיים היא לאלה הבוחרים להחזיק בה, מתוך ביקורת ומתוך ויכוחים עמוקים, אבל היא עץ חיים לאלה המחזיקים בה, בכולה, לאלה הבוחרים לנגוע בה ולתת לה לנגוע בהם.

אסיים בדברים שאמר ההלך לשמש שלא רצה לקרוא בתורה בפרשת תוכחות, מתוך סיפורו של עגנון 'עד שיבוא אליהו":

תקע ההלך את ידו באבנטו והביט עליו [על השמש] בעינים שוחקות ואמר לו: הסר כעס מלבך יהודי אהובי ואל תשבית את שבתך. כל פרשיותיה של התורה כולן אהובות, כולן חביבות, כולן טובות וברכות. הזדרז יהודי ועלה לתורה, אל תתן לתורה להתעכב עליך. (עיר ומלואה, עמ' 64)