הדרשה השבועית

שמיני

פרשת המילואים

הרבה אלונה ליסיצה

הפרשה שלנו היא המשכה הישיר של הפרשה הקודמת, המשך טקסטואלי ותכני כאחד. משה מכין את אחיו, את אהרון, ואת בניו לשרת בקודש: מלביש ומושח אותם, ומלמדם את תורת הקרבת הקורבנות. בסוף הפרשה הקודמת, פרשת "צו", נכנסים אהרון ובניו אל המילואים הראשונים באוהל מועד. פרשתנו, פרשת "שמיני", מתחילה ביום השמיני של המילואים שהוא היום בו הם מסתיימים.

הפרשנים נחלקו בשאלה מה טיבו של היום השמיני: האם הוא יום סיום המילואים הראשונים או יום סיום בניית המשכן. כך או אחרת מדובר ביום חגיגי ושמח לעם ישראל הטומן בתוכו קדושה מרובה ומשמעות דתית וחברתית עמוקה.

ביום מיוחד זה קורא משה לאהרון, לבניו ולזקני העם. הוא מצווה את אהרון, בשם ה', להקריב קורבן חטאת ועולה לפני העם כולו. בנוסף, אהרון עצמו אמור לצוות את העם להקריב חטאת. וכאן טמונה ההפתעה הגדולה: היינו מבינים בלי קושי מיוחד אם היה אהרון מצווה להקריב כל קורבן תודה, זבח, או הודיה. אך מדוע חטאת? מדוע קורבן שמכפר על החטאים? במה יכלו הכוהנים במילואים הראשונים לחטוא? המשכן נבנה על פי ההוראות המדויקות והמפורטות שנתן האלוהים. הקרבת הקורבנות והמילואים נעשים על פי דבר ה'. לכן, אין זה ברור מהו המקום של החטאת ביום החגיגה והשמחה.

האם הקורבן המכפר על החטאים ביום השמיני, בסיום המילואים, אמור היה למלא תפקיד דומה לזה של שבירת כוס בחתונה: להזכיר לנו בכל שימחה ובכל חגיגה, קדושה ככל שתהיה, שאיננו נקיים מחטאים? עגל החטאת יכפר על חטא עגל הזהב? פרט מעניין נוסף: אהרון בעצמו, ולא משה, מצווה על קורבן זה, מכיוון שאהרון, ולא משה, היה מעורב בחטא העגל. מי שפשע, הוא זה שמצווה על הכפרה ועל התיקון.

האם תפקידו של קורבן חטאת, ברגע קדושה והתרוממות רוח, לחנך אותנו לצניעות? כלומר - חלילה לא תהיה רוחנו גסה וגאה משום שהצלחנו לבנות את המשכן או סיימנו בהצלחה את השירות בקודש? בהקריבנו קורבן חטאת נפשפש במעשינו ובמחשבותינו, אף ברגעי השיא שלנו.

המצב המתואר כאן מזכיר במידה רבה את יום הכיפורים. הרי אנחנו מכפרים על החטאים ומתקנים את הטעויות לאורך השנה כולה, אך ביום היחידי בשנה מצווים אנו לחשבון נפש נוסף: מקיף ונוקב, ולא רק כפרטים, אלא כאומה כולה. גם אלו שלא חטאו, או לא חשים עצמם כחוטאים.

ניתן לשער השערות אחדות, אך נדמה לי שסתירה בין אופיו החגיגי של היום השמיני לבין רצינות ובושת פנים מסויימת הקשורות בהבאת קורבן חטאת, מבקשת מאתנו לעצור ולהרהר, לשים לב ולדרוש.

למרות שמילואים הם עניין לכוהנים בלבד, כל העם מתקהל בסיומם ומקריב קורבן חטאת יחד איתם. קשה שלא לראות במעשה זה שותפות אמיתית בין העם לבין נציגיו המופקדים על הקודש.

לא רק דמיון מילולי מזכיר לנו בהקשר מילואי הכהונה את המילואים שעושים כל אזרחי ישראל מדי שנה, אלא גם שותפות הגורל והאחריות המשותפת שאמורות לקשור בין עושי המילואים לבין שאר העם. היום מוטל קיומן של השותפות והאחריות בספק.

האם חיילי המילואים מרגישים את תמיכת העם ושותפות הגורל בצאתם למילואים? האם הם חשים בקדושת המשימה? האם אנו כעם חפצים לקחת אחריות על כל המשימות שהצבא שלנו מבצע? תופעת הסירובניקים למיניהם מחד גיסא, ותופעת המחסומים, מאידך גיסא מצביעים על בעיתיות המילואים בימינו אנו.

לא תמיד אני חשה שאנו כחברה מתמודדים מספיק עם הבעייתיות שבקדושה ובצבא. אנו חברה מורכבת ומסובכת. החברה שבחרה באותו השם לעבודת הקודש ולשירות הצבאי מתקיימת באותה המדינה שבה אנשי הדת אינם משרתים בצבא ובה אנשים צבא מושלים בנו מיד עם סיום שירותם הצבאי מבלי להקריב חטאת.

נגיעה בקודש ובשירות צבאי דורשים מהעוסקים בהם חשיבה עמוקה וזהירות מוסרית יתרה. מותם של בני אהרון אשר לא הצליחו לשמור על האיזון הדק בין התלהבות דתית לבין אש זרה, היא רק דוגמא לכמה התחום הזה מורכב וגבולי. נדמה לי שגם השירות הצבאי, במיוחד היום, מעמיד את חיילינו מול דילמות שאין להן תשובה נכונה אחת, והתלהבות יתרה עלולה להוביל להרס עצום.

ופרשת "שמיני"... היא באה להזכירנו להקריב קורבן ברגעי שפל מוסרי וברגעי שימחה כדי שנרגיש תמיד את השותפות המוסרית בקרבנו ועם אלו ששלחנו למילואים מכל סוג.