הדרשה השבועית

פיקודי

יושר וניקיון כפיים

הרב דוד אריאל-יואל

בפרשת פיקודי נגמר העיסוק, הארוך והטרחני משהו, של הפרשות הקודמות בבניית המשכן.

במשך מאות פסוקים, פרקים רבים ופרשות לא מעטות, אנו חוזרים ומקבלים דין וחשבון ארוך ומשמים על בניית המשכן: כמה בדים מסוגים שונים הושקעו בבנייתו, כמה קרסים וכמה מסמרים, כמה קרשים, כמה כסף וכמה זהב, כמה נחושת וכמה יריעות אוהל. והדיווח חוזר שוב ושוב, בטרחנות ובאריכות, על תבנית המשכן, על תוכנית הבנייה ועל כל אחד מהחלקים השונים שבו.

בפרשת פקודי יש מעין חזרה כללית על כל מה שנאמר כבר לגבי הקמת המשכן: סיכומי התרומות שנתקבלו, העבודות שנעשו, הכלים שהוכנו. כמעט ואין בה דבר חדש שלא למדנו בפרשיות שקראנו קודם לכן .

פרשת פקודי מתאפיינת בכך שכמעט ואין מה לומר עליה. בחומשים בהם מסודרים הפירושים השונים מסביב לפסוקי התורה, בולטת העובדה שבפרשה זו כמעט הכל ריק.

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו את חנוכת המבנה החדש של הקהילה בתל אביב – יפו, מבנה אדיר, משופע חדרי פעילויות יפים, אולם תפילה עגול ורחב ידיים, גני ילדים, כיתות בית ספר, חדרי נוער וספרייה. אלפי אנשים באים לטקס חנוכת הבית. רב הקהילה בתל אביב-יפו עולה על הבמה. דומיה בקהל. כולנו מצפים לנאום חוצב להבות, לדרשה חכמה ומרתקת, מתובלת אמרות חכמה מן המדרש, וממחשבת ישראל. איש חכם הוא הרב, ידוע בנאומיו ובדרשותיו. והנה, במקום אותה דרשה, אותו נאום חוצב להבות, מוציא הרב דפים ומתחיל לקרוא מתוכם רשימה ארוכה ומפורטת. כמה מלט וכמה בטון הושקעו בבניין, כמה אבני צור וכמה אבני גיר, כמה סלעים, כמה קישוטים, כמה אסלות וכיורים, כמה כסאות בכיתות וכן הלאה במשך שעות. אם היינו נוכחים בטקס היינו מן הסתם קמים והולכים.

אם כן, מדוע כך הדבר בפרשת השבוע שלנו ובפרשות שקדמו לה? מה מזה חשוב לנו ולחיינו? כיחידים, כציבור וכעם? מה אנו לומדים מפרשה זו?

בפרשה זו אנו שומעים שמשה רבנו מסר לבני ישראל דין וחשבון מלא על כל התרומות שנתקבלו עבור המשכן, מה נעשה בהן ועל מה הוצא הכסף שנתרם. כל זאת נמסר לנו בפרטי פרטים .

מצטיירת תמונה של אסיפת עם שבה מוסבר לכל אחד איך הוצא הכסף. וכך מלמד אותנו גדול מנהיגי ישראל, כי איש ציבור העוסק בכספי ציבור, חייב בדין וחשבון לשולחיו!

מנהיג בדרג של משה, שאיש אינו חושד בו שהוא מעל בכספי הציבור, מנהיג שהוא מורה הלכה, מורה דרך חיים, נביא ואיש רוח, שלכאורה יכול היה לומר: ' זה אינו מתפקידי! שאנשי הכספים יעסקו בזה!' אינו מתעלם מחשיבות העניין ואומר: 'תפקידי הוא אמנם רוחני ודתי, אך גם תפקיד כזה מחייב מתן דין וחשבון על השימוש בכספים. יתרה מזאת, המנהיג הדתי הוא זה שאחראי ומחויב לכך שהכספים יוצאו כראוי. הוא זה שצריך להראות לציבור את ניקיון כפיו ואת הדרכים בהן השתמש בכספי הציבור'.

האגדה מספרת, כי משנגמרה מלאכת המשכן אמר להם משה לישראל: "בואו ואעשה לפניכם חשבון… ולמה עשה עמהן חשבון הקדוש ברוך הוא מאמינו, שנאמר: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז)? … אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר: "והיה בצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש בפתח אהלו והביטו אחרי משה" (שמות לג, ח). ומה היו אומרים? רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים: אשרי ילודתו של זה… רבי חמא היה אומר: לגנאי היו אומרים: ראה צוואר, ראה שוקיים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים. וחברו משיבו: אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?! כיוון ששמע משה כך, אמר להן: חייכם, שהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר: "אלה פקודי המשכן" (תנחומא ישן, ד).

ולכן נאמר על משה:

"איש אמונות" זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן… אף על פי שהיה משה גזבר לעצמו, הוא קורא לאחרים ומחשב על ידם, שנאמר: אלה פקודי המשכן. אשר פקד משה אין כתיב כאן, אלא: "אשר פוקד על פי משה", על ידי משה, "ביד איתמר" (שמות רבה בא, א)

ואז אנו קוראים,

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות פרק מ, לד)

לקח גדול לימדנו משה בפרשה זו. יושר וניקיון כפיים צריכים לא רק להיעשות אלא גם להיראות, וכשיש ניקיון כפיים, כי אז גם כבוד ה' ושכינתו יכולים לשכון באוהל מועד.