הדרשה השבועית

תצוה

זכור את אשר עשה לך עמלק

הרבה מיכל קונפורטי

פרשת 'תצוה' נקראת השנה ב'שבת זכור'. עולמה של היהדות נע בין הזכרונות השונים המלווים את יציאת מצרים - הזיכרון המכונן של הולדת עם ישראל. פרשת 'תצוה', המתארת לפרטי פרטים את מלבושי הכהן הגדול, מתארת גם את החושן עליו "ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחשן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לזיכרון לפני ה' תמיד" (שמות, כח כט). ו'שבת זכור' על שום מה? משום הקטע הפותח במילים "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים..." (דברים כה יז) - ציווי לזכור את מעשיו של עמלק ובעקבות כך הציווי למחות אותו ואת זכרו.

פרופ' שולמית וולקוב כתבה כך במאמר אודות המצאת מסורת בקרב יהודי גרמניה במאה ה- 19: "מסורת, היא מכלול הכלים הטקסטואליים, הסמליים והמוסדיים, אשר בעזרתם מבקשת חברה מסוימת לשמר את זכר עברה, את ערכיה ואת האתוס המיוחד לה. בתור שכזו, פועלת המסורת בעזרתו של זיכרון קולקטיבי, הדואג להעברת מרכיביה מדור אחד למשנהו."

האם רואים אנו את עצמנו מחויבים לקיים את מצוות 'זכור' - מצוות הזכירה והמצווה למחות את זרעו כפי שקבעה בעבורנו המסורת היהודית? כיצד אנחנו פועלים בתוך הזיכרון הקולקטיבי שלנו? מה אנחנו דואגים להעביר מדור אחד למשנהו?

בזיכרון הקולקטיבי שלנו נזכרת עבדות מצרים שוב ושוב בהקשרים שונים. משום שהיינו עבדים בעבר עלינו לנהוג בצדק, בחסד וברחמים כלפי החלשים בחברה הסובבת אותם, בין אם הם מבני עמנו או בני עם זר. מה עלינו ללמוד מזכר עמלק? נשוב אל הסיפור שקראנו בפרשת בשלח:

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידם. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי. ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק. וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד ויהי ידיו אמונה עד בא השמש. ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח ויקרא שמו יהוה נסי. ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר". (שמות, יז ח-טז).

עמלק תוקף את ישראל ברפידים. בשעה שהיו ישראל חלשים פיסית ורוחנית מנצל עמלק את חולשתם ומזנב בהם להורגם. ישראל אינם יכולים לו. לולא עזרת האל עלול היה עם העבדים שיצא ממצרים לסיים את תפקידו על בימת ההיסטוריה האנושית. מיד לאחר הניצחון אומר האל למשה: כתוב את הסיפור בספר הזכרונות הקולקטיבי של העם לדיראון עולם. ומשה, בהיותו שליח נאמן, עושה כן. בספר הזכרונות, בספר דברים בפרשת כי-תצא מצווה משה: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל איביך מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמים; לא תשכח." (דברים, כה 17 19).

פרשת כי-תצא בספר דברים, שם נזכר ציווי הזיכרון, פותחת בחוקים והנחיות לשעת מלחמה. אל להם, לבני ישראל, לחשוב כי שעת מלחמה היא שעה של העדר חוקים וכללים. נהפוך הוא, בשעת מלחמה יש להזהר ולדקדק בחוקי המוסר והצדק. דווקא בסופה של אותה פרשה מופיעה המצווה לזכור את אשר עשה עמלק וכן למחות את זכרו מתחת השמים.

אבקש לשאול מהו הזיכרון אותו אנו מצווים לשאת לדראון עולם? מדוע עלינו לזכור את המעשה הנתעב?

על פי ראות עיני, עלינו להדגיש את הזיכרון ולא את מחיית זרע עמלק. עלינו לזכור כי עמלק תקף חברה בשעת חולשה. עמלק ניצל את מצבם הרוחני והפיסי הרעוע של עם ישראל מיד לאחר שיצאו מבית עבדים. עמלק ניצל את היותו צבא של עם חזק. בעמלק דבקה היוהרה. האלוהים מבקש להעניש את עמלק על יוהרתו, על הפגיעה בחלשים. על כך כותב רש"י: "בא זדון ויבא קלון" (דברים, כה, 17), והרוע סופו שיימחה מן העולם.

הקריאה בקטע העוסק במצוות 'זכור' דווקא בשבת שלפני פורים, כמוה כהכנה לקריאה במגילת אסתר. הקשר בין אגג, מלך עמלק, לבין המן מזכיר לנו כי איבת עולם קיימת בין ישראל ועמלק.

ב'שבת זכור' אנו לומדים כי מעשה אלימות שרירותית של חזקים כלפי חלשים אין לו חלק בעולמה של היהדות.

רחוקים אנו אלפי שנים מאותם ימים בהם יצאנו ממצרים והינו חלשים, רחוקים אנו עשרות שנים מאותם ימים בהם היינו מיעוט נרדף. מציאות חיינו שונה. אנו החזקים, אנו בעלי הבית. השבת עלינו לזכור, עלינו לעשות חשבון נפש ולבחון - האם לא הפכנו אנחנו לחזקים המפעילים אלימות שרירותית כלפי חלשים? האם לא הפכנו אנחנו לחברה המנצלת את חולשתם ומצוקתם של אחרים?

כשם שאנו מצווים לשוב ולזכור את שהותנו במצרים בבית העבדים (גם) כדי שנימנע מלשעבד אחרים, כך אנו מצווים לזכור שהאלוהים שלנו בוחר להכרית את זכרו של מי שפועל באלימות שרירותית כלפי חלשים וחסרי ישע. אנחנו עם נבחר. בשל היותנו עם נבחר עלינו לקחת אחריות גם על החלשים בחברה. עלינו ליצור חברה מתוקנת כזו שאינה רודה ואינה מנצלת את כוחה לטובתה בלבד, אלא רואה את האחר שסביבה.

בין מנהגי חג הפורים בחרה המסורת היהודית להדגיש את משלוח המנות איש לרעהו ואת המתנות לאביונים, אך המגילה מספרת גם על טבח נוראי של יהודים בלא-יהודים. את המסר הזה בחרה המסורת להצניע.

בשבת זכור ובפורים עלינו לתת את הדעת לבל נמעד אנחנו אל מלכודת היוהרה וניצול החלשים מאיתנו.