הדרשה השבועית

תרומה

"ויקחו לי תרומה"

הרב פרופ' יהוידע עמיר

פרשת תרומה פותחת את החלק האחרון של ספר שמות. אחרי הסאגה של יציאת מצריים והדרמה של קבלת התורה מגיע תורו של בניין המשכן, כשלתוך סיפורו משתרבבת הקטסטרופה של מעשה העגל.

הפרשה הקודמת "משפטים" הוקדשה לפרטי החוקים שניתנו למשה והיא מעין המשך של מעמד הר סיני. חוקרי המקרא מזהים בקלות מעבר מנרטיב אחד, שפותח בפרשת יתרו וסיפר על המעמד מלא ההוד, לנרטיב שני, המקופל בין דפי פרשה זו והמסתיים גם הוא באורח שבו ראו "אצילי בני ישראל" את האלוהים בקבלם את התורה. בשביל המסורת כל זה הוא שלמות אחת. פרשת משפטים פורטת את התוכן החוקי של מה שנגלה בהר סיני. בסיומה אמור משה לרדת מההר והלוחות בידו. ואמנם לקראת סופה של הפרשה אנו קוראים: "ויכתוב משה את כל דברי ה' ... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ד-ז). מה היה כתוב על לוחות אלה? היכן מסתיימת פרשת ההתגלות ומתחילה פרשת החיים לאורה של התגלות זו? על כך עונה בבירור המדרש: "ויכתב משה את כל דברי ה'. אלו החקים והמשפטים ... לרבות ספר בראשית ואלה שמות, עד 'ויקחו לי תרומה'" (מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא), על אתר). מה שנכתב על הלוחות הוא אפוא כל תוכנו של ספר בראשית והפרשיות הראשונות של ספר שמות. נקודת החיתוך היא ראשיתה של פרשת "תרומה".

ההיגיון הטכני שבקביעת המדרש הוא ברור. משה כתב את הדברים ששמע בהר סיני ואת אלה שקדמו למעמד זה. המדרש מייחס לכתיבה זו גם את סיומה של פרשת "משפטים", פסוקים אחדים לאחר אותו פסוק וכך מגיע למסקנה שמה שהופיע על הלוחות נסתיים במקום שבו מתחילה פרשתנו. ואולם, לחיתוך זה שבראש פרשת "תרומה" ראוי לייחס לא רק משמעות טכנית. שהרי, על פי מדרש זה, כאן מסתיים מה שניתן למשה בסיני ומה שנכתב על ידו ומתחיל סיפור חדש לגמרי: סיפור החיים לאורה של ההתגלות. זה אינו סיפור אלוהי אלא סיפור אנושי, סיפורם של בני אדם ושל עם המבקשים לעשות את אשר צוו, הנאבקים לעצב את אורחות חייהם ואת דרכם לאורו של המפגש עם האלוהי שאותו חוו. הצלחותיהם וכשלונותיהם במאבק זה הם, במידה רבה, ראשיתה של ההיסטוריה היהודית.

*

אם נמקד את מבטנו במה שמספר ספר שמות על ראשית זו, נגלה - כאמור לעיל - שני עניינים מרכזיים, שתהום פעורה ביניהם ובכל זאת יש להם הרבה מן המשותף. מצד אחד ניצב, בארבע וחצי פרשיות, סיפור בניינו של המשכן. שתיים וחצי פרשות מספרות בהרחבה על ההוראות המפורטות לבניין זה ולאחזקתו; שתי הפרשיות האחרונות של ספר שמות מספרות על מילוי הוראות אלה ומסתיימות ברגע שבו ממלא כבוד ה' את המשכן שבני האדם בנו. בתווך ניצב, בכחצי מפרשת "כי-תשא", סיפור חטא העגל. עד כמה מנוגדים שני העניינים. בראשון נעשה רצון האל ובשני מידרדר העם לעבודה זרה ממש. בראשון נעשית מלאכה מחושבת וזהירה על ידי חכמי-לב שמונו בדבר האל ובשני שולטת ההתלהבות העיוורת של עם הרוקד באקסטזה אל מול מעשה ידיו המוזהב ומשכנע את עצמו ש"אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות לב, ד). הראשון מסמן את הידוקה של הברית בין ישראל לאלוהיו, השני את הפרתה הגסה.

ועם זאת, יש צד שווה בין שני הסיפורים, צד שאין ערוך לחשיבותו. הן בניין המשכן הן בניית העגל מבוססים על תרומות בני ישראל, על התלהבות דתית גדולה, על מה שחורג מעבר לכל מסגרת חוקית ולכל חובה מוגדרת. בראש פרשתנו נאמרים הדברים במפורש: "וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שם כה, א-ב). שלא כתרומת מחצית השקל שבראש פרשת "כי תשא" ושקראנו עליה בשבת שעברה במסגרת פרשת "שקלים", כאן אין מדובר במס ולא נקבעת מכסה. את התרומה לבניין המשכן יתרום כל אדם על פי נדיבות לבו ועל פיה בלבד. ואמנם, עד כדי כך גדולה הייתה הנכונות לתרום למעשה הקודש, וזרם התרומות היה אדיר כל כך, עד שהעושים במלאכה פנו אל משה בבהלה ואמרו לו "מרבים העם להביא מדי העבודה למלאכה אשר צוה ה' לעשות אותה: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור, איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש, ויכלא העם מהביא" (שם לו, ה-ו).

לא פחותה הייתה הנכונות לתרום למעשה העגל. העם, שראה כי בושש משה לחזור מן ההר ושהיה צמא לדמות אלוהית מובילה, פנה אל אהרון ותבע ממנו "קום עשה לנו אלוהים" (שם לב, א). אהרון, אולי מתוך תקווה לצנן את התלהבותם, דרש מהם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי" (שם, ב). והעם, ללא תלונה וללא היסוס ממלא את הצו ואף מעבר לכך: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" (שם, ג). אותה התלהבות דתית ונכונות אין קץ לתרום את כל אשר להם מתבטאת בעבודת המשכן כבעבודת העגל.

ההתגלות העניקה ללא ספק לבני ישראל אנרגיית-אמונה עצומה, כמיהה גדולה לעשייה דתית. ואולם, לא יציאת מצריים והברית בין העם לאלוהים, לא מתן תורה והחוויה נוראת-ההוד של נוכחות האל ואפילו לא מתן החוק שבהר סיני - יכולים היו להספיק כדי לקבוע את כיוונה של אנרגיה זו. ברגע המבחן הראשון, הרגע שלאחר סיום הדברים שנכתבו בהר סיני, הרגע שבו מתחלף המעשה האלוהי במענה האנושי - נעשו בלהט גדול ובהתלהבות אין קץ דבר והופכו, נסחפו בני האדם גם להקמת משכן לאל וגם פסל לעגל. האל, שכבודו "שכן" על ההר (שם כד, טז), הוזמן, כביכול לשכון בתוך בני ישראל (שם כה, ח) וסולק בבושת פנים מקרב המחנה תוך שהוא מוחלף בסמלה של העבודה הזרה המצרית, שממנה גאל אותם, כביכול, האל במעשה השחרור המופלא שחולל.

את הכיוון שיוענק למעשה האנושי ולרוחו שואפת-השחקים של האדם יוכל רק האדם לקבוע, תוכל רק החברה האנושית לעצב. זהו לבו של שדה המערכה ההיסטורי. זוהי תמציתו של המעשה שאנו עושים בעולמו של הקב"ה, לפני אלוהים ולנוכח דברו שהיה אלינו. כאן יוכרו פניה של האנושות ויוכרו פניו של העם, במאבק היום יומי על הבחירה בטוב ועל המאבק ברע, על הדבקות באל ועל המלחמה בעבודה הזרה. כאן ייקבע יום-יום האם נחולל אל מול עגל הזהב או נבנה בהתמדה ובזהירות משכן-אלוהים בקרבנו. כאן תיקבע משמעותה האמיתית של ההתגלות שהייתה אלינו.

*

המאבק על מימוש החזון הגדול שהיה אלינו, על מתן כיוון ועל הכרעה בין בניית משכן-אלוה לריקוד עוועים לפני עגל זהב, מציין במידה רבה את ימינו כאן בארץ. דורנו שוב אינו חווה את "יציאת מצריים" ואף לא את עמוד האש ועמוד הענן ההולך לפני המחנה. ברית-העם כבר נכרתה ותחושת העוצמה של רגעי הראשית הגדולים מאחרינו. אנו נמצאים במידה רבה ברגע שאחרי גמר כתיבתו של הפרק הראשון, ברגע הדומה במידה רבה לזה שבו נסגר הספר שכתב משה על הר סיני. עתה מתחיל המאבק על מימושו של החזון, על עשייתן של ההכרעות הגדולות למציאות חיים קיימת ועומדת. זהו במידה רבה רגע של פרוזה ולא של שירה, אולם באותה מידה זהו הרגע שבו אנו נקראים להכריע מה תהא משמעותה האמיתית של ה"שירה" שחווינו. וממש כמו דור המדבר, אנחנו נקראים להניח את היסוד להיסטוריה הממשית של חיינו המחודשים בארץ. האם נרקוד סביב העגל הלאומני, הכוחני או שמא נבנה חברת-אדם המושתתת על אדני צדק שתהא משכן לנוכחות אלוהית? האם נסתנוור מברק העבודה הזרה של משיחיות-שקר מזה ושל בגידה במרקם הכלל אנושי שאנחנו רקומים בו מזה, או נדע למצוא בקרבנו את חכמות הלב וחכמי הלב שירקמו את יריעות המשכן הזה בעדינות, באהבה, בעיניים פקוחות? האם תהא המורשת היהודית המפוארת שירשנו סם-מוות לנו או סם-חיים?

ספר שמות מתריע בכל עוז על הסכנה וקורא לנו לעמוד על המשמר. הוא מלמד אותנו שהדרך אל משכן אלוהים ארוכה ומייגעת הרבה יותר מזו הקורצת לעובדי עגל הזהב. הוא מוסר לנו שרק בנכונותנו לבקר, לבחון ולכלוא מדי פעם את האנרגיה הדתית והרוחנית המפעמת בנו תלוי הדבר. ואולם, הוא גם מלמדנו להיות אופטימיים ולהאמין שאפשר, שאחרי כל המסה שאנו עוברים, אחרי כל השחתות הרוח של האלילות-הלאומנית ולמרות סכנת אלילות-הממון, אפשר גם אפשר שנשכיל לבנות משכן.

התנא רבי יהודה שם לבו לניסוח הדברים המיוחד שבראש פרשתנו. לא נאמר שם "ויתנו לי תרומה" אלא "ויקחו לי". המלה "לי" אומר רבי יהודה, בהיסמכו על מספר פסוקי מקרא אחרים, יכולה להתפרש גם כ"אותי". ומתוך כך הוא מציע לקרוא פסוק זה כך: "אמרתי לכם ויקחו לי תרומה - לא בשביל שאדור אתכם? "ועשו לי מקדש", כביכול אמר הקב"ה קחו אותי ואדור ביניכם" (ויקרא רבה (מרגליות) פרשה ל). לפי פירוש נועז זה בני ישראל אינם נקראים להביא תרומה לאל. הם נקראים לעשות מעשה שבכוחו יוכלו לקחת את האל עצמו בבחינת תרומה. בניית המשכן נעשית כאן לסמל למעשה האנושי, שהאל עצמו מבטיח, שאם רק ייעשה, תשכון שכינתו בין בני האדם. ואמנם, בסיומו של ספר שמות, עם גמר כל המלאכה הפרטנית והמייגעת, מסופר בלשון המזכירה בבירור את מעמדה של השבת בסיום מעשה בראשית "ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ, לג-לח). יהי רצון, שנדע גם אנו, ולו במקצת, לקחת במעשינו את האל כתרומה ולהשכינו בקרבנו בצדק, בשלום ובאהבת אדם.

הרב פרופסור יהוידע עמיר הוא ראש התוכנית הישראלית לרבנות בהיברו יוניון קולג'.