הדרשה השבועית

בא

להתפלל כאילו הכל תלוי בה' ולפעול כאילו הכל תלוי בנו

 הרב אריק אשרמן

פרופסור אמיל פקנהיים מספר על חוויה שחווה לפני שנים רבות. מדובר בניסיון להזמין קו טלפון מחברת "בזק" (זוכרים שפעם דבר כזה יכול היה לקחת שנים?). מנציג בזק נאמר לו שאין לו סיכוי לקבל את הקו תוך פחות מתשעה חודשים. "אז אין תקווה" הוא אמר. נציג בזק פתח בנאום ארוך על כך שאסור ליהודי לאבד תקווה. "אז אולי בכל זאת אקבל את הקו מהר יותר?" שאל פקנהיים. "לא", אמר לו נציג בזק, "אין לך סיכוי – אך אל תאבד תקווה!"

אחת התכונות המדהימות של האדם היא יכולתו לחלום ולשמור על התקווה "למרות הכל". בחודש ינואר אנו מציינים את יום הולדתו של לוחם זכויות האדם הכומר מרטין לותר קינג, ונזכרים בנאומו "יש לי חלום". אין זה מקרי שההמנון שלנו נקרא "התקווה", ואנו זוכרים את מלותיו של הרצל "אם תרצו, אין זו אגדה". לא מזמן חגגנו את חג החנוכה. יש הרואים את הנס האמיתי באמונתם של המכבים שהאלוהים הוא אל מוסרי ולכן מהות הנס היתה (כנאמר בתפילת על הניסים בחנוכה) "...גיבורים ביד חלשים ...ורשעים ביד צדיקים". עד היום אנו מדליקים אור בחשכת החורף ויודעים שהסימנים הראשונים של האביב יופיעו בט"ו בשבט - ולאחר מכן יתעצמו בפורים, בפסח ובחג העצמאות.

איך עושים זאת? מה יש בנשמת האדם המאפשרת לו לחלום ולהאמין, "למרות הכל"?

מפרשת "שמות" עד פרשת "זאת הברכה" עומדת אמונת ישראל בפני שורה של מבחנים. הפרשן ספורנו ( איטליה 1470-1550) רומז על משבר אישי עמוק העובר על משה רבנו בראשית פרשת "בא", בשל המכות הקשות המוטלות על מצרים:

" ויאמר ה' אל-משה בא אל-פרעה כי-אני הכבדתי את-לבו...(שמות י:א) אף על פי שאמר משה 'ידעתי כי טרם תיראון' (ט:ל) חשב שאף על פי שלא ייכנע לאל יתברך מיראת גדלו, מכל מקום ישמע בהיותו בלתי יכול עוד לסבול את רעת המכות, וזה חשב כאשר ראה שמכוח המכה אמר 'ה' הצדיק' (ט:כז) אמנם כאשר ראה שעם כל זה לא שמע, חשב משה שהיותה ההתראה בו לריק, כי גם שלא יוכל לסבול לא ישמע, ולכן אמר לו ה' יתברך אף על פי שעתה גם הוא הכביד לבו, הנה אנכי כבר הכבדתי את לבו בשחין, וזה להרבות האותות בקרב מצרים, כדי שישוב איזה מהם בתשובה, ולמען יספרו ישראל לדורות ויכירו גדלי וטובי, לפיכך ההתראה ראויה אף על פי שלא ישמע פרעה"

משה תוהה האם היו כל מאמציו וכל הסבל שעבר על המצרים – לשווא? הוא חש תחושת כשלון. האם הוא עצמו אשם בסירובו של פרעה? נדמה לו שבעטיו נגרם סבל לבני ישראל ולמצרים כאחד. ה' מסביר לו שהוא איננו אשם, אלא שהמצב שנוצר הוא חלק מתוכנית אלוהית (עם כל הבעייתיות התיאולוגית שאנו רואים היום בגרימת הסבל הזה) ובסופו של דבר הכל יסתדר.

מה היה קורה אילו ברגע זה היה משה מרים את ידיו ואומר: "די - אינני יכול עוד! לא רציתי בזה מלכתחילה, אני לחוץ, אני כישלון, המשפחה סובלת ואני אפילו אינני בטוח שאני מסכים עם תוכניתך?". מה אם אף אחד אחר לא היה מוכן לקחת על עצמו את המשימה? מחד גיסא, חז"ל מדגישים את העובדה שמשה היה רק כלי בידיו של האל והגאולה היא של ה' בלבד, "לא על ידי מלאך, ולא על ידי שליח, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו." (ההגדה של פסח) . מאידך גיסא, כל התורה כולה באה ללמד אותנו משמעותה של אחריות אישית, ומובנו של המושג 'תיקון עולם' הוא השותפות בין ה' ובין האדם.

גם היום אנו חיים בתחושת משבר עמוק, אך ה' לא מסביר לנו את תוכניותיו/ה באופן כה ישיר וברור כפי שהסביר למשה באומרו: "כי אני הכבדתי את לבו" .

הדבר הקל ביותר הוא להוריד מעצמנו את הלחץ ע"י הורדת ציפיות מעצמנו ומאחרים, לוותר על חלומותינו ולומר: אין ברירה, המצב לא טוב אבל זהו המצב! ממילא איננו יכולים להשפיע - הכל בידי שמיים/מקבלי ההחלטות/וכו'.

אינני יודע לומר כיצד ניתן לתרגם אמירה כזו לחייו האישיים של כל אחד/ת מאתנו. ברמה הלאומית אנו שומעים, "לא טוב לפגוע בחלשים, אבל הסיכון לדירוג האשראי לא נותן לנו ברירה", "אנו רוצים שלום, אבל אין עם מי לדבר", "אי אפשר גם לדאוג לביטחון וגם לשמור על זכויות האדם", וכו'. לאמיתו של דבר, המצב שלנו נראה כל כך קשה שהנטייה היא לומר "אין על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים". אבל, אני חסיד של הכלל האומר: להתפלל כאילו הכל תלוי בה' ולפעול כאילו הכל תלוי בנו. הכוח המחזק את משה הוא הקשר שלו עם ה', אבל זה לא גורם לו להשאיר את הכל בידי ה'. הקשר נותן לו כוח להמשיך ולפעול כשותף של אלוהים. לא מספיק לסמוך על אחרים, אלא יש לסמוך על עצמנו; לשאוב כוח מה', ולגבות במעשים את התקוות והחלומות שלנו.

כשם שעלינו לפעול למען עתיד טוב יותר מבלי לשמוע "כי אני הכבדתי את לבו", כך אנו זקוקים לעתים לקול מכוון שיאמר לנו שחלומותינו אינם ראויים, הרסניים ועלולים לדרדר אותנו למצולות (כמו חלומו של רב החובל אחאב להשיג את הלוויתן הלבן מובי דיק). גם כיום, עם אמונתנו ותורתנו כנרות לרגלנו, אסור שהמצב האנושי בו אנו שרויים ישתק אותנו. על אף המשברים הרבים והקושי העצום, אני תקווה שבכל מעגלי חיינו - האישיים והציבוריים - נמצא את הכוח לא להסתפק ב"אין ברירה אלא להשלים עם המצב הקיים", נכיר בכך שה"אין ברירה" האמיתי הוא לעשות כל מה שביכולתנו כדי לקרב את עצמנו לעולם טוב יותר.

תפילתי היא שה' ייתן לנו את השלווה להשלים עם הדברים שבאמת אין ביכולתנו לשנות, האומץ לשנות את מה שניתן לשנוי, והחכמה להבדיל בין השניים. כפי שהמדרש מלמד לגבי התשובה ולגבי הצורך המתמיד בתקווה, אני מאמין שגם כאשר המשימות נראות בלתי אפשריות, אך אנו עושים כל מה שביכולתנו כדי לבצען, אלוהים יפגוש אותנו במחצית הדרך (פסיקתא דרב כהנא פרשת שובה). או כפי שהמדרש מלמד לגבי פרשת השבוע הבא, ה' חצה את הים רק לאחר שבני ישראל נכנסו למים עד צווארם, (ויש אומרים עד אפם) ובכך הביעו במעשה את בטחונם ב-ה' ואת תקוותם שאכן ינצלו מידי המצרים (מדרש רבה פרשת בשלח). אחריותנו ותקוותנו היא לזכור את הדימוי ממסכת קידושין מ': "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי": עלינו לדאוג לכך שכל המאזניים יהיו מאוזנים לגמרי, גם ברמה הקוסמית וגם ברמה האישית. המעשה, או אי-המעשה הקטן, שנראים לנו בלתי משמעותיים ברגע נתון, יכולים להכריע את הכף. "עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות." תפילתי היא שתמיד יהיו לנו האומץ, החכמה והאמונה להכריע בכיוון הנכון בכל אחד ממעגלי חיינו.