הדרשה השבועית

שמות

נשים מוהלות

הרב כנרת שריון

שני הפרקים הראשונים של ספר שמות הם הרקע לסיפור המרכזי של יציאת מצרים. אנו לומדים על שעבוד בני ישראל בארץ שקיבלה אותם יפה בזמנו של יוסף. אחר כך אנו פוגשים את משה, שבעזרתו של אלוהים מציל את העם. שני הפרקים האלה מתארים בקצרה אירועים על-פני ארבעה דורות. אחרי ההקדמה הזאת, מתאר ספר שמות ביתר פרקיו את כל האירועים שקרו בתקופת זמן קצרה, יחסית, בת שנה אחת בלבד!

הקדמת ספר שמות מוקדשת לנשים, שהיה להן תפקיד חשוב ומרכזי בדרמה המרתקת של יציאת מצרים. נשות ישראל היו פוריות, תופעה שהדאיגה את פרעה, עד כדי שעשה נסיונות לעצור את הריבוי הטבעי של העם, ובעיקר לידת הזכרים בבני ישראל. תוכניותיו לא הצליחו בגלל גבורתן של המיילדות העבריות: שפרה ופועה שלא הרגו את התינוקות הזכרים על-פי פקודת פרעה, ויוכבד מרים, ובתו של פרעה עצמו, שהצילו את משה.

מעשיהן של המילדות ובנות משפחת משה וכלל הנשים העבריות המוכנות לכל עשיה ובלבד שתוכלנה ללדת, כל אילו נתפשים בעיני חז"ל מעשי גבורה. משום כך קבע המדרש שבני ישראל נגאלו בזכות נשים צדיקות. גבורת הנשים ממשיכה גם לאחר בגרותו של משה: עוד בטרם החל את שליחותו מצילה אותו ציפורה אשתו.

בפרשת שמות אנו קוראים קטע מענין מאד: "ותקח צפורה צור ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו" (פרק ד': כ"ה).

על-פי התלמוד, מסכת עבודה זרה, פרק כ"ז עמוד א, אסור למישהו שאינו יהודי למול יהודי. האמוראים שואלים למקורה של הלכה זו; יש חלוקי–דעות בין רב ובין יוחנן. רב טוען שפסוק ט' בבראשית י"ז הוא ההוכחה להלכה, ובו כתוב: "ויאמר אלוהים אל אברהם ואתה את בריתי תשמר. אתה וזרעך אחריך לדרתם." הדגש הוא על המלה אתה. לפי רב הכוונה היא אתה, כיהודי, תשמור את בריתי ולא מי שאינו יהודי. כמובן ש"בריתי" מתייחס לברית מילה.

אבל יוחנן טוען שהמקור להלכה הזאת נמצא בפסוק י"ג באותו פרק ובו כתוב: "המול ימול יליד ביתך." ר' יוחנן עוסק בפרשנות המבוססת על משחק מילים. הוא אומר שצריך לקרוא את צמד המילים "המול ימול" במשמעות של מי שנימול יש לו, ורק לו, את הזכות למול. לכן, לא יהודי שלא נמול, אסור לו לימול יהודי.

האמוראים שואלים עוד: מדוע חשובה כל כך הסיבה להלכה, שאסור ללא–יהודי לימול? חשוב לנו להבין את הסיבה: לא כל כך בגלל האיסור כלפי לא–יהודי, אלא כדי להבין את האיסור כלפי נשים. לפי רב, אסור לגוי למול, מאחר שהוא עצמו איננו חלק מהברית, ומשום כך אסור גם לאישה למול, כי גם היא אינה חלק מהברית.

ר' יוחנן טוען אחרת. הוא טוען שמי שנמול יכול למול. נכון שאישה אינה נמולה אבל רק בגלל ההבדל הגופני בין גבר לאישה. לכן, הוא טוען, אישה, על אף שאיננה נמולה, היא בהחלט חלק מהברית, ולכן היא יכולה לבצע מילה. הענין החשוב לנו בוויכוח ההלכתי הזה הוא, שהוויכוח מביא את ציפורה אשת משה כדוגמה קלאסית המוכיחה שמותר לאישה לימול!

היו בין הפרשנים כאילו שהתקשו לעכל את פעולתה הנועזת של ציפורה. לכן טענו, כי ציפורה לא בצעה את המילה אלא הדריכה גבר אחר לבצע את המילה בפועל.

רבני התוספות מסכימים עם פרשנות רב, ופוסקים כי אסור לאשה למול. אבל פרשנים חשובים כרב ניסים, הטור, בית יוסף והרמב"ם פסקו היפוכה של הלכה: אישה כן יכולה למול. אך הם מוסיפים: עדיף לתת את הזכויות לגבר אם יש בנמצא.

הרמ"א (רבי משה איסרליס) מתנגד לרמב"ם ואומר שאסור לאישה לבצע מילה. הרב משה אלשיך, שכתב פרוש על התורה על פי תורת הקבלה, קובע שאישה אכן יכולה למול. הוא מעיר שציפורה לא חיפשה גבר כדי לעשות את המילה. בכך הוא אפילו ליברלי יותר מהרמב"ם, המסכים שאישה יכולה למול, בתנאי שאין גבר בנמצא לעשות זאת.

כשקוראים את אלשיך בעיון, מגלים גישה מקורית כלפי ציפורה. אנו יודעים שמשה היה פגיע בגלל חטאים שאחד מהם היה דחיית המילה של בנו. ציפורה היתה יכולה למצוא גבר אחר לבצע את המילה, אבל אלשיך מאמין שהיא עשתה זאת בעצמה כאקט של הזדהות עם היהדות. היא לקחה על עצמה את האחריות המוטלת על כל יהודי למול את בנו. בכך ראתה את עצמה כחלק מבני ישראל. האקט של ברית המילה של בני משה הפך להיות למעין טקס גיור של ציפורה והצטרפותה לעם ישראל. בכך היא מצטרפת לרשימת הנשים הצדיקות, בפרשתנו, שבזכותן נגאלו בני ישראל.

כיום, בתנועה העולמית ליהדות מתקדמת יש מוהלות נאמנות הממלאות את תפקיד זה בכבוד רב בעקבות ציפורה אשתו של משה רבנו.