הדרשה השבועית

שמות

על הציות לחוק ועל אי הציות האזרחי

הרב אריק אשרמן

פרשת שמות מכילה את סיפורו של מה שניתן להגדיר כמקרה הראשון של "אי ציות אזרחי". פרעה פוקד על המיילדות להרוג כל בן זכר מבין העברים בעת לידתו. "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות א, יז). פרשני המקרא עוסקים בשאלת זהותן של המיילדות. האם, כשנאמר שפרעה קרא "למילדות העבריות" (שם, יד) הכוונה היא לנשים מצרים ששימשו כמילדות לעבריות או שמא מדובר בנשים עבריות. יש המזהים אותן עם יוכבד ומרים, אמו ואחותו של משה. אחרים אומרים שפועה הייתה אלישבע, אחייניתה של יוכבד ואישתו העתידית של אהרון, ולא מרים (ראו, למשל: סוטה, יא, ע"ב). בכיוון פרשני אחר הולך המדרש המעניק משמעות חיובית לשמות המיילדות (ראו, למשל: במדבר רבה, פיסקה עח). כיוון דרשני זה תואם את רוחו של פשט המקרא, לפיו ברור שמעשה המיילדות הוא ראוי בעיני אלוהים. אין בטכסט שום רמז לדיון או להתלבטות, האם אי ציות הוא דבר מוסרי או לא. המעשה נתפס כמובן מאליו לנוכח הפשע המחריד נגד בני ישראל. כל זה עומד בניגוד ברור לדיון הסוער, המתנהל היום סביב מושג הסרבנות, הן בהקשרם של אלה המסרבים לקחת חלק בכיבוש, הן בהקשרו של האיום בסרבנות מצד אלה המאמינים שאסור לוותר על אף התנחלות או מאחז.

מובן שקיים הבדל משמעותי בין סיפור המיילדות המקראי לבין שאלת משמעותו של אי-ציות במדינת ישראל בשנת תשס"ה. מצריים לא הייתה דמוקרטיה ופרעה לא נבחר על ידי עמו. במשטר לא דמוקרטי, ובמיוחד במדינה שבה שולט מלך, רודן או גנרל המחזיק בכוח מוחלט-כמעט, אין לרוב האזרחים יכולת של ממש להשפיע על מהלך העניינים. במקרים אלה קשה יותר להטיל על האזרח והאזרחית ה"קטנים" אחריות למעשי מדינתם. אנו עשויים למתוח ביקורת על "הרוב הדומם" במצבים מעין אלה, אולם עלינו להכיר בכך שכל מי שהיה/הייתה מתנגד/ת למעשי משטרו של פרעה - בין בבחינת "עשה" בין בבחינת "שב ואל תעשה" - היה עלול לשלם בחייו/ה. ראוי לתת את הדעת לכך שגם אי הציות של המיילדות לא נעשה בגלוי. הן נמנעו מלקיים את הוראתו של פרעה, ששום אדם ירא אלוהים לא יכול היה לקיימה, אך לא הצהירו על כך בפני השליט האכזר. "ותאמרן המילדת אל פרעה כי לא כנשים המצרית העברית כי חיות הנה בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו" (שמות א, יט). אין להתפלא אפוא על כך, שבמצבים מעין אלו לא יימצאו הרבה צדיקים/ות בסדום שיהיו מוכנים/ות לסכן את עצמם/ן כמו שעשו המיילדות העבריות.

מדינת ישראל של תשס"ה היא דמוקרטיה, הגם שהיא רחוקה מלהיות מושלמת. הדמוקרטיה מאפשרת לאזרחים דרכי השפעה רבות, הגם שבעלי האמצעים יכולים להשפיע יותר. אנו יכולים/ות להצביע בבחירות ולנסות להשפיע על נבחרי/ות הציבור, ואף על הציבור עצמו, בדרכים שונות. אי ציות חייב להיות, אפוא, הצעד האחרון, שיינקט רק לאחר שכשלו כל הדרכים האחרות. אי הציות חייב גם להיות בלתי אלים. הסרבנות במשטר דמוקרטי נובעת בראש ובראשונה מאי הנכונות להשתתף במעשה המנוגד לעולמו/ה המוסרי של הסרבן/נית. אולם, ברור שהסרבן/נית מקווה שמעשה הסירוב יתרום תרומה ממשית לשינוי המדיניות לה הוא/היא מתנגדת. לעומת המסופר על המיילדות, בדמוקרטיה חייב, אפוא, אי הציות להיות גלוי ומוצהר. "סרבנות אפורה" ומעשי רמייה לא יתרמו דבר להבאתו של המנגנון הדמוקרטי למצב בו הוא מתמודד עם העוול.

המשפט הישראלי עיגן את חובת אי הציות לפקודה בלתי חוקית בעליל של המשרת/תת בכוחות הביטחון בעקבות טבח כפר קאסם משנת 1956. בעת מבצע סיני הוטל עוצר על הכפר. חיילים ירו והרגו פועלים ואיכרים תמימים שלא יכלו לדעת על הטלת העוצר וחזרו לכפרם לאחר שנכנס לתוקף. בית המשפט קבע שאין לקבל טענת הגנה של "ציות לפקודות"; חובתו של לובש המדים לסרב לכל פקודה ש"דגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה".

גם אם אנו פועלים מתחוך תודעת ערבות גלובלית של כל יושבי תבל, אנו מאמינים שראוי שאזרח/ית בחברה, הנהנה/ית מהטבות ומזכויות בחברה זו, יהיה/תהיה מוכן/ה גם להישפט על מעשיו/ה על ידי המערכת המשפטית של חברה זו. ככלל, אין לכפות דעה על הרוב, אלא לשמש גורם המקדם שינוי באמצעים דמוקרטיים. אם רוב הציבור אינו מודע דיו למעשה פסול או לעוול הנעשה בשמו, יש לנסות ולהביא את המעשה לידיעה ולדיון - ולוא על ידי נקיטת צעדים כאי-ציות אזרחי - מתוך תקווה שמודעות למתרחש תניע את הרוב להכריע בכיוון שונה מזה שבו הכריע עד כה. כך, למשל, מי שמוכן/נה להישפט על מעשיו/ה, עשוי/יה להצליח לגרום למערכת המשפטית להכיר במחדל של אִפשור מדיניות שאינה עומדת במבחן משפטי בחברה דמוקרטית. מוכר לי אישית מקרה, שבו פעולת מחאה מעין זו עיכבה את ביצועו של מעשה בלתי הפיך על ידי השלטונות, מה איפשר פנייה לבג"ץ, שקבע שלא הייתה הצדקה לביצוע המעשה.

*

חובה עלינו לזכור את מלותיו של הרב אברהם יהושע השל, "בחברה דמוקרטית יש קומץ של אשמים, אבל כולם אחראים". להבדיל ממשטרו של פרעה, במדינת ישראל מכהנת ממשלה שאנו בחרנו, האמורה לפעול בשמנו, ובמידה רבה - לפי רצוננו. אנו אחראים. מסופר על הוגה הדעות האמריקאי בן המאה הי"ט, הנרי דוד ת'ורו, שישב בכלא בגין סירובו לשלם מס משום האמין שהיה בלתי צודק. חברו, המשורר רלף וולדו אמרסון בא לבקרו ושאל, "דוד, מה אתה עושה בפנים?". השיב לו ת'ורו: "הנרי, מה אתה עושה בחוץ?"

לאורנס קולברג, פסיכולוג מאסכולת ההתפתחות המוסרית, ביקש לדרג את רמות ההתנהגות המוסרית של האדם. הוא טען שהמדרגה החמישית של ההתפתחות המוסרית היא אדם הפועל/ת בתוך המערכת, אך מסוגל/ת להבין שהרוב והמערכת אינם צודקים תמיד ומנסה לשנותם. המדרגה השישית והעליונה, לשיטתו, היא היכולת לציית לכוח או למוסר שמעל לכל משטר ארעי. זוהי מדרגה ששום אדם אינו יכול להישאר בה לנצח, אך אנשים כמרטין לותר קינג ומהטמא גנדי הגיעו אליה לעיתים.

המסורת היהודית כוללת דוגמאות רבות למצבים שבהם אנו מצוּוים לנהוג כדוגמת שפרה ופועה. אמנם, המצב הנורמטיבי חייב להיות "דינא דמלכותא דינא", ובפרקי אבות אנו לומדים: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הווי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מראה איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). ואולם ישנו גם מכנה משותף למושגים "פיקוח נפש", "ייהרג ובל יעבור," "קידוש השם," "עת לעשות לה' - הפרו תורתך" ו"כבוד הבריות". עם כל השוני בין קטגוריות הלכתיות ודתיות אלה, כל אחת מהן מדברת על מצב שבו חייב אדם לציית לכוח שהוא מעל למשטר של בשר ודם ולעתים אף מעל להלכה הרגילה.

*

אינני בא לדון בשאלות אלה כצופה ניטראלי. לפני שנה בדיוק, בשבוע בו קראנו את פרשת 'שמות' וציינו את יום פטירתו של הרב השל מזה ואת יום הולדתו של מרטין לותר קינג מזה, נפתח משפט בו הואשמתי על שני מקרים שבהם התייצבתי לפני דחפורים, שבאו להרוס בתיהם של פלשתינאים במזרח ירושלים, כדי למנוע מהם לבצע את מלאכת ההרס. בשני המקרים לא היה מדובר בצו הריסה הנובע מעבירה ביטחונית כלשהי, אלא במדיניות מכוונת ההופכת את המשימה להשיג היתר בנייה בירושלים המזרחית (בשטחים) לבלתי אפשרית כמעט עבור התושב הפלשתיני, אלא אם כן הוא משלם שוחד או מסכים להיות משת"פ של שירותי הביטחון.

בין ספטמבר 1998 ויוני 2001, ירד מספר ההריסות במידה משמעותית משום שהצלחנו לבנות קונסנזוס הולך וגדל, מבית ומחוץ, שמדיניות זו היא פסולה. מאז 2001 מספר ההריסות על רקע אי-מתן היתרי בנייה שובר שיאים שנה אחר שנה. מול בכיין של משפחות חסרות אונים ובמצב בו רומסים ברגל גאווה את ציוויי התורה, שאני - כרב - אמור להגן עליה, לא נותרה בידי ברירה. עמדתי לפני הדחפורים כדי שתינתן לי ההזדמנות להוכיח בבית המשפט שמדיניות זו פסולה ובלתי מוסרית. כמובן, אני מקבל על עצמי את הסכנה שבית המשפט לא יסכים אתי וימצא אותי חייב. אני מודה למאות הרבנים ברחבי תבל שבחרו לעמוד לצדי בשעה זו. אינני בא להשוות עצמי להשל או למרטין לותר קינג, גם לא למיילדות. אבל דרכה של היהדות היא לקבל השראה מאלו שצעדו בדרך לפנינו והאירו אותה.

*

בסופו של חשבון, השאלה שיש לשאול היא האם - או מתי - חשיבה מוסרית עצמאית המביאה לאי ציות, מחזקת חברה או מחלישה אותה? אין לשאלות אלו תשובות פשוטות וחלקות. אני מאמין שהחברה הישראלית בכלל וצה"ל כחלק ממנה, סובלים כיום יותר מאי היכולת לקיים וליישם חשיבה מוסרית עצמאית מאשר מסכנת אי הציות. ברוב רובם של המקרים הדרך הנכונה לגרום לשינוי היא לפעול על פי כללי המערכת הדמוקרטית וחוקיה. אבל גם אי ציות גלוי ומוצהר הוא כלי לגיטימי בדמוקרטיה חזקה, גם אם הוא נוגד את חוקיה.

מוטב שכחברה ננהל דיונים עקרוניים על מוסריות הכיבוש או פינוי התנחלויות ומאחזים. רצוי שהדיון שננהל עם הסרבנים/ות יתמקד בשאלה מדוע אנחנו מסכימים/ות או מתנגדים/ות לעמדתם/ן באשר לכיבוש או להתנחלויות - במקום לפסול אותם על עצם החלטתם לפעול על פי מצפונם.


הרב אריק אשרמן הוא רב מתקדם ומנכ"ל עמותת "שומרי משפט - רבנים למען זכויות האדם"