הדרשה השבועית

ויחי

"אבות אכלו בוסר"

פרופ' אהרון לבנשוס

בפרשתנו מגיעים חייו הרב-גוניים של יעקב לקיצם.

כמה קל, ובעצם כמה מוצדק למתוח עליו בקורת. התורה בגדולתה, בניגוד לחז"ל ובודאי בניגוד לאורתודוקסיה של ימינו, אינה מיפה את דמותו. אפשר להסתייג מן היושר שלו, מן הניסיונות החוזרים ונשנים להשיג יותר מן ה"מגיע" לו - מרגע הלידה בו ניסה לעקוף את תאומו (אחז בעקבו כדי לעכב את לידתו), דרך רכישת הבכורה תמורת נזיד עדשים והשגת ברכת האב במרמה, ועד ה"טריק" של ה-"הנדסה הגנטית" שבעזרתו רכש את עושרו - גרימת ההמלטה של הכבשים העקדים, הנקודים והטלואים (בראשית ל', 39).

אפשר לבקר את מוסריותו - כאשר שמעון ולוי מבצעים את פשע "העונש הקולקטיבי" בשכם, הוא אינו נחרד מן המעשה הנפשע עצמו, אלא רק מן הנזק ההסברתי - "עכרתם אותי להבאישני" - הוא אומר (בראשית לד', 30).

אפשר גם לבקר את נירגנותו. כאשר רחל, זו האהובה כל כך, זועקת בייאושה "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל' 1), הוא אינו מנחם אותה. שלא כמו אלקנה, האומר לחנה "הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים" (שמואל א א', 8) - יעקב מגיב אליה בכעס - "התחת אלוהים אנוכי כי מנע ממך פרי בטן? (בראשית ל', 2)". בימי זקנתו הוא מתאונן בפני פרעה - "מעט ורעים היו ימי שני חיי" (בראשית מ'ז, 9) למרות שמלאו לו 130 שנה, למרות הבנים והנכדים הרבים שזכה לראות - בשבעים נפש ירד יעקב מצריימה (שמות א', 5), למרות הסוף הטוב של סיפור יוסף - הוא, יעקב, לא היה שבע רצון.

ואף על פי כן, איננו נקראים על שמו של אברהם, מייסד השושלת, שהלך מארצו וממולדתו כדי לייסד שושלת חדשה ועם חדש, בעל אמונה חדשה באל אחד ומוסרי. לא נקרא עלינו שמו של אברהם, זה שעמו נכרתה הברית בין הבתרים, וזה שהעז להתריס לפני האל "האלוהי כל הארץ לא יעשה משפט?". גם איננו נקראים על שמו של יצחק, שביסס את הזכות על הארץ בעבודתו את אדמתה, בבארות שחפר ובנחישות לא לרדת מצריימה למרות הרעב בארץ. לא, בניישראל וביתיעקב אנחנו.

במה זכה? נראה לי שגדולתו של יעקב היא יכולתו להתעשת בעת מבחן. הנה אנחנו רואים אותו בורח מבית אביו מתנתק לראשונה מחיק אמו ונודד בודד לארץ רחוקה ונוכריה. בלילה הראשון, הוא חולם את "חלום הסולם" (בראשית כ'ח, 12), אותו סולם שמגיע מן השמיים עד אליו - והוא אינו מעז לעלות בו. אבל בבוקר הוא כן מעז להתנות תנאים - ללא אחר מאשר לאלוהים עצמו - "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה... ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בשלום.. ", רק אז - "והיה ה' לי לאלוהים" (שם, 20).

ובסצינה הבאה - על יד הבאר בחרן. כל רועי חרן (ה"שבאב" של אותם ימים) נאספו סביבה והנה מגיעה הרועה היפה והצעירה ויעקב, הזר, "התמים יושב האהלים" (בראשית כ'ה, 27), בלי שום הקדמות והיסוסים, ניגש ומנשק אותה. הבה נזכור, זו אינה וודסטוק של שנות השישים של המאה העשרים - זו חרן של המאה השמונה עשרה לפני הספירה.

וכאשר לבן רודף אחריו, לאחר שנמלט ממנו עם כל אשר לו - ברגע הקריטי יעקב עומד - "וייחר ליעקב וירב בלבן" (בראשית ל'א, 36) - עמד והתעמת.

הסצינה הסוריאליסטית הידועה מכל היא הלילה על גדות היבוק, הלילה בו הוא נאבק עם האיש האלמוני אשר אולי אינו אלא התגלמות מצפונו שלו עצמו - והוא נאבק עמו "לבדו עד עלות השחר" (בראשית ל'ב, 25). "כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (שם, 29) - זהו משפט המפתח.

את עיקר גדולתו מראה יעקב דווקא לקראת מותו כאשר הוא שובר את המוסכמות ואת המסורת של אבותיו. בניגוד להם, הוא - את המורשת שלו הוא משאיר לכל בניו, הוא אינו חוסך בביקורת - לא מראובן - "פחז כמים אל תותר" (בראשית מ'ט,4), ולא משמעון ולוי - "כלי חמס מכרותיהם" (שם, 5). אבל - לטוב או לרע - כל בני יעקב הם ממשיכיו.

ואסיים באמירה רלוונטית לימים אלו. לו אבותיו של יעקב - אבותינו- היו נוהגים כמוהו, לו אברהם לא היה שולח את ישמעאל למות במדבר בצמא, לו יצחק לא היה מביא את עשיו לידי התחינה "הברכה אחת הוא לך אבי? (בראשית כ'ז, 38)" - יתכן והיה נחסך מאתנו הסבל שהיה מנת חלקנו במשך השנים והדורות. לו אך למדנו מיעקב שגם בחלוקת הזכות יש עוצמה וכוח, יתכן שגם מצבנו הנוכחי היה אחר .

ועם כל זאת הבה נקווה - שלמרות ש-"עת צרה היא ליעקב", גם אנו נתעשת בצר לנו, ויתקיים בנו - "וממנה יושע" (ירמיה 30, 7).


· אהרן לבנשוס הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה העברית וחבר בקהילת "מבקשי דרך" בירושלים.