הדרשה השבועית

ויגש

לההפך לעם

הרבה גליה סדן

אין ספק, שהחלק המרגש ביותר בפרשה הוא תחילתה - נאום יהודה המתחנן אל יוסף, ויוסף המתוודע אל אחיו.

אולם, צריך לזכור, שבפרשה זו קורה, כמעט כבדרך-אגב, ארוע שישפיע השפעה מכרעת על גורל עם ישראל: בפרשה שלנו יורד יעקב למצרים.

יעקב יוצא מביתו, אשר בחברון, לבאר שבע, ומשם הוא ממשיך למצרים. ולא רק יעקב, אלא כל משפחתו, בני ובנות ביתו, ככתוב בפרק מ"ו, ה'-ז': "ויקם יעקב מבאר שבע, וישאו בני ישראל את יעקב אביהם ואת טפם ואת נשיהם…ויקחו את מקניהם ואת רכושם אשר רכשו בארץ כנען ויבואו מצרימה, יעקב וכל זרעו איתו. בניו ובני בניו איתו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו הביא איתו מצרימה". בשלושה פסוקים חוזרים שוב ושוב על אותו רעיון. יש כאן הדגשה של ההגירה המוחלטת של כל בית יעקב. זו איננה נסיעה לביקור קצר, אלא הגירה של ממש.

יתכן שיעקב מפחד לרדת מצרימה. הפחד אינו מוזכר במפורש, אולם בבאר שבע הוא מקריב קרבנות, אולי קרבנות כפרה או בקשה לעזרה מהאל, והאל פונה אליו ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה…אנוכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (מ"ו, א'-ד'). את המילים "אל תירא" מפרש רש"י: "לפי שהיה מיצר על שנזקק לצאת לחוצה לארץ". יעקב מפחד, על פי רש"י, לעזוב את הארץ.

אולי פחד שלא יזכה לעלות חזרה. אולי פחד שבניו יתבוללו שם, יהנו מן הנוחות בארץ העשירה ולא ירצו לשוב אל ארץ כנען, הארץ המובטחת. זו הסיבה שהאל מבטיח לו: "ואנכי אעלך גם עלה". אמנם, יעקב עצמו לא זכה לשוב לכנען בחייו, אבל הוא השביע את יוסף להעלות את עצמותיו, ויוסף אכן קיים את הבטחתו. ובראייה כללית יותר - צאצאיו של יעקב אכן זכו לצאת ממצרים ולשוב לכנען, ואף לכבוש אותה ולהקים בה ממלכה מפוארת - ממלכת בית ראשון, בטרם גלו שוב.

ההחלטה של יעקב, אם כן, לעזוב את כנען ולעבור למצרים, היתה החלטה גורלית, וכנראה שחש בכך ומכאן החשש.

ונשאלת השאלה - האם קיבל יעקב החלטה נכונה?

האם אנחנו, כאשר אנחנו מחליטים לעזוב דבר-מה, לצאת לארץ חדשה, לדרך חדשה או למקום חדש, עושים בחכמה? איך ניתן לדעת מראש? הרי אפילו האל המתגלה ליעקב לא אומר לו מה עומד לקרות לו ולבניו, אלא רק מבטיח לו הבטחה כללית: "ואנכי אעלך גם עלה".

מצד אחד - החלטתו של יעקב היתה איומה: במשך מספר דורות אמנם התרבו בני ישראל והתעשרו, אולם מאוחר יותר, כאשר קם במצרים "מלך אשר לא ידע את יוסף", הפכו בני ישראל לעבדים, סבלו מאוד, נאלצו לברוח ממצרים ולנדוד ארבעים שנה במדבר, ולאחר מכן - לכבוש את כנען במלחמות קשות. מאות שנים יעברו עד שהעם יצליח לשקם את עצמו.

מצד שני - בימיו של יעקב היה רעב בכנען. הארץ היתה ענייה והתנאים - עלובים. אי אפשר היה להתפתח בתנאים כאלה, ואולי היתה המשפחה נחלשת ולא מצליחה להתפתח לעם.

טיעון משמעותי יותר מביא הפרשן עובדיה ספורנו, שחי בתקופת הרנסנס באיטליה. ספורנו מפרש את דבריו של האל ליעקב, כאילו מעודד האל את יעקב לרדת למצרים: "כי אמנם אם היו בניך יושבים פה [בכנען], היו מתחתנים בגויי הארץ ומתערבים עימהם, אבל במצרים לא יקרה זה…ובכן יהיו לגוי נבדל".

במצרים בני ישראל מדברים שפה שונה משפת הכלל, יש להם מנהגים שונים, ובכך הם נבדלים ומסומנים כזרים. ואומר ספורנו - דווקא זה מה שאיפשר להם להפוך לעם. עם צריך להיות נבדל ושונה, בטרם יבוא במגע הדוק מדי עם עמים אחרים. ובכנען - המנהגים היו דומים מדי, השפה היתה דומה מדי; אם היה יעקב מחליט להשאר בכנען, היה העם מתבולל ונכחד. על פי שיטתו של ספורנו, הגלות היא שלב הכרחי בהתפתחות העם ובשמירה על ייחודו כעם נפרד.

אגב, זו היתה הסיבה שהתנועה הרפורמית בארצות הברית, בראשית ימיה, התנגדה לציונות. התחושה היתה שדווקא ההשארות בגולה והמתח המתמיד השורר בין החברה היהודית לבין החברה הכללית, הם שישמרו על ייחודו של עם ישראל. לדעת מנהיגי התנועה הרפורמית, דווקא הציונות והנסיון להתנתק משאר העמים יביאו לכך שהעם לא יצטרך להתמודד עוד עם שאלת זהותו ועם המתח שנוצר כאשר זהות זו באה במגע עם עמים אחרים. כאשר אנו מפסיקים לשאול את עצמנו מי אנחנו, אנחנו מאבדים את זהותנו. כאשר נוח לנו ונדמה לנו כי ברור לנו מי אנחנו, כאשר אין לנו צורך לברר את זהותנו כל הזמן, אנו מאבדים אותה.

ואולי, במידה מסויימת, היה צדק בדבריהם.

כדאי רק להדגיש, שלאחר הצהרת בלפור ובמיוחד לאחר השואה, הבין הממסד הרפורמי שבעיות קיומיות של העם הן קריטיות הרבה יותר מאשר פלפולים תיאורטיים בדבר שאלת זהותנו, ומובן שהתנועה הרפורמית שינתה את דעתה והפכה, עד היום, להיות תומכת נלהבת בציונות.

אבל בואו נחזור לעצמנו. שאלנו קודם, לא רק האם יעקב קיבל החלטה נכונה, אלא האם אנחנו מקבלים החלטה נכונה כאשר אנחנו עושים שינוי בחיינו? האם נכון לעבור להתגורר בעיר אחרת, או אפילו במדינה אחרת? האם נכון לשנות מקצוע? האם נכון להפרד לפעמים מאנשים שהיו יקרים לנו?

אם נרחיב קצת את שיטתו של ספורנו נוכל לומר, שהשינוי בריא. לפעמים, שינויים משמעותיים שאנחנו עושים בחיים, אפילו אם הם כרוכים בקשיים זמניים, הם בריאים לנו. השינויים האלה מכריחים אותנו לשאול את עצמנו מי אנחנו, לברר לעצמנו מה חשוב לנו, וכך אנחנו מחזקים את זהותנו והפכים לבי-אדם מגובשים ומודעים יותר. אולם, בתהליך המעבר אנחנו צריכים לזכור מה המטרה - המטרה היא לחזק את זהותנו ולא לשכוח מי אנחנו.

בפרשה שלנו, אם כן, יעקב יורד למצרים בחשש גדול. חששו מוצדק וטבעי אמנם, אבל למרות החשש הוא עושה את השינוי, שינוי שעל-פי ספורנו הוא מה שהפך את העם לעם. העם נפרד מהעבר, כדי להתחזק לקראת עתיד טוב יותר.

ואולי אנחנו יכולים ללמוד מכך גם לגבי חיינו האישיים.