הדרשה השבועית

וישלח

העמדת פנים או פנים מול פנים - שתי גישות להתמודדות עם המציאות

נעמה דפני- קלן

פרשת השבוע שלנו, פרשת וישלח, רוויה בחצאי אמיתות ובשקרים. היא משופעת במעשי חנופה ובניסיונות לשלוח שליחים מטעם. היא ממעטת במפגש ישיר, ואירועי השיחה הכנה והאמיתית מועטים בה עד מאוד. הפרשה נפתחת בתיאור מעשיו של יעקב, המתכונן לפגישה הגורלית עם אחיו, ממנה הוא כה פוחד. קל להבין פחד זה - הרי האדם הסביר יחשוש מנקמתו של אחיו לאחר שהוא עצמו, האח הצעיר, גנב ממנו, במרמה, גם את הבכורה וגם את הברכה. אך האם מצפונו של יעקב הוא זה שמייסר אותו,או שמא הפחד הוא שטורף את נפשו
? איננו יודעים בודאות, אך דומני שהכתוב מדגיש דווקא את הפחד של יעקב. את מעשי יעקב שנועדו להעביר את רע הגזרה מעליו, ולא את אחריותו של יעקב למתרחש.

פרשתנו נפתחת בכך שיעקב שולח מלאכים (כלומר: שליחים) אל עשו, המצווים לספר לעשו כי יעקב התגורר עד כה עם לבן וכעת "ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך" (בראשית ל"ב ו). לשמע הבשורה עמה שבים המלאכים, לפיה עשו הולך לקראת יעקב עם ארבע מאות איש, עולה וגובר פחדו של יעקב. הוא מתנהג עתה כמנהיג צבאי - הוא מחלק את מחנהו לשניים, בכדי למזער נזקים אפשריים במקרה של התקפה. יעקב כה פוחד מאחיו, שהוא נושא תפילה לאלהיו "הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים"( שם י"ב). מדוע מפחד יעקב? האם עשיו הוא המאיים עליו, או שמא מצפונו ותפיסת עולמו הם הם המעלים בעיני רוחו את הפחד הנורא? דומה כי יעקב כלל אינו מעלה על דל מחשבתו כי עשו אחיו בא לברכו. הוא רואה בעשו, אחיו התאום, אכזר המסוגל להרוג אם ובניה - מדוע?

כמעשה כמעט אחרון, מבקש יעקב לחלות את פני אחיו במנחה. יעקב, המתוחכם והערמומי, מנחה את נושאי המנחה לומר: "ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו כי אמר אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני  ואחרי כן אראה פניו, אולי ישא פני" (שם כ"א). בנקודה הזאת, אני מבקשת להקפיא לרגע את שטף האירועים, ולמקד את הדיון במילה אחת - פנים. 


למילה "פנים" מספר מובנים. המילה פנים היא במובן אחד הצד הקדמי או החיצוני (פני הבית, פני האדמה), אך התבוננות ב-פנים, כלומר בפנים, מהווה את הצד הפנימי. טענתי היא ששתי נקודות ההתרה של העלילה - בהן סבך הקשרים והעמדות הפנים מותרים ומאפשרים מוצא מהמשבר ומהקושי - הן נקודות מפגש של פנים אל מול פנים.

 "פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים - הגענו אל עצמנו ממקומות כל כך שונים" (יעקב גלעד)

רבות נכתב על מאבקו של יעקב במלאך. לילה לפני המפגש הטעון כל כך בין יעקב לעשיו, בתום כל ההכנות ונסיונות החנופה, בתום חלוקת הרכוש והמשפחה לשני מחנות - נותר יעקב לבדו. ללא רכוש, ללא צבא - הוא עומד ונאבק במלאך, אותו ניתן לראות כמייצג את פחדיו של יעקב. כתוצאה מנצחונו של יעקב במאבק זה, הוא מבקש ממנו ברכה - וזוכה לשינוי שם. לא עוד יעקב  - המחזיק בעקב אחיו, אלא ישראל - "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל"(שם כ"ח). יעקב אשר יתנהל ביושר עם אלוהים ועם אלה אשר נבראו בצלמו. 

"ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי"( שם ל"א) - יעקב מבין את גודל המעמד. הוא ראה את אלהים פנים אל פנים - וניצל. חרף האמונה שהרואה את פני אלהים דינו מיתה - הוא, יעקב, נותר בחיים. אך לא רק נפשו, במובן חייו הפיזיים, ניצלו. יתכן, שברגע זה ממש, במאבקו של יעקב עם פחדיו וחששותיו - הוא הציל את נפשו. הוא בחר בחיים של כנות, של מפגש אמיתי.

 "פנים אל מול פנים, אולי רק פעם בחיים - הזמן סוגר עלינו מעגל של שינויים "(יעקב גלעד)

המפגש עם אלוהים הוא חשוב ומשמעותי ביותר, אך משמעותו תלויה ביכולתו של יעקב להעתיק את הכנות למפגש עם אחיו, עם עשו. לא עוד חצאי אמיתות ושקרים. יעקב אומר לעשיו: "ויאמר יעקב... כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני"(שם ל"ג י). היכולת של יעקב לראות פנים מול פנים, את פני אחיו כפני אלהים, היא המאפשרת להתגבר על הפחד ועל היריבות רבת השנים.

 במפגש פנים מול פנים עם האלוהים אין די. יעקב אמנם נקרא ישראל לאחר מפגש זה, אך רק באופן חלקי. לקראת סוף הפרשה שלנו, אחרי הפגישה של יעקב ועשיו, אלהים בכבודו ובעצמו נגלה אל יעקב ונותן לו את שמו החדש ישראל. לא עוד העמדת פנים, אלא היכולת להיפגש פנים אל מול פנים - מול אלהים ואדם - היא העדות ליושרו ולכנותו של ישראל.