הדרשה השבועית

ויצא

"אכן יש אלוהים במקום הזה"

 הרב יהוידע עמיר

 "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" - במלים אלה פותחת פרשתנו את סיפור מסעו של יעקב אל ארץ-נכר. מראית העין של פסוק זה היא טכנית, קרה, אינפורמטיבית. יעקב יצא מנקודה מסוימת בארץ ישראל והלך לאחת מערי ארם נהריים. ואולם, מאחרי מראית עין זו מסתתרת עוצמתו של המשבר שיעקב מצוי בו. הוא בורח מאחיו המבקש להתנקש בו, נס על נפשו על מנת להציל את חייו. כל שהיה לו - אהל, אם אוהבת, סביבה טבעית, תחושת בטחון וערך - נשאר מאחור. מי יודע אם אי פעם ישוב לראות את הוריו, לפגוש את יקיריו, לחוש תחת רגליו את אדמתה של אותה כברת ארץ שהוא יכול לקרוא לה בית. לימים הוא ידבר על מסע זה במונחים של חסר-כל כמעט: "במקלי עברתי" את הדרך הנוראה ההיא, יאמר לפני אלוהיו (בראשית לב, יא).

אבל לא רק את אימת עוניו ובדידותו נושא עמו יעקב ההולך לנכר, גם את אשמתו הנוראה. הרי כל מה שקרה לא היה מתרחש אלמלא נהג ברוע לב ובקמצנות באחיו הרעב ואלמלא התחזה לאחיו והוליך את אביו שולל. את הבכורה, היינו הזכות לחלק גדול יותר בירושה, סחט מאחיו השב רעב מן הציד, תמורת נזיד עדשים. במקום לנהוג עמו מנהג אח ולהציע לו לאכול עמו - התנה את מתן הנזיד בכך שעשו יוותר על בכורתו. קלות הדעת של עשו ונכונותו למכור במחיר אפסי כל כך את זכות הבכורה שלו, אינה מפחיתה במאומה מאשמתו של יעקב. אולי להפך. חמורה עוד יותר הייתה היענותו לקריאתה של רבקה והתחזותו לעשו, תוך ניצול העובדה שאחיו הבכור שוב יצא לציד. קשה להחליט מה נורא ממה, המרמה שבה נהג באביו הזקן והעיוור או הגזל שגזל את אחיו. הסיפור מספר בלשונו החסכנית על ה"חרדה" שאחזה את יצחק בהבינו שרומה ועל עשו הזועק "צעקה גדולה ומרה" כשלמד לדעת שכל תקוותו נכזבה והברכה נגזלה ממנו. די במלים אלה כדי לחוש את אימת הרגע, את הטלטלה הנוראה שאחזה ביחד המשפחתי הזה, את תחושת אין האונים של אלה שבטחו בכך שהאמת תיאמר והאחווה תישמר. המקרא ממחיש לנו את משמעותו של רגע זה, כשהוא חוזר - עוד פעם אחת בלבד - על מילות הפסוק המתארות את תחושתו של עשו, בדברו על מרדכי הזועק "זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד, א), כשנודע לו על השואה הממשמשת ובאה על עמו. ממש כך. 

משא זה של אשמה ובדידות, חוסר תוחלת ואובדן דרך מוטל על שכמו של יעקב הבורח מבית אביו. המניפולציות נכשלו; היתרונות שהושגו במרמה ובקהות לב לא הניבו פרות. הבכורה והברכה נתגלו כיתרון תיאורטי עד מאוד. בפועל לא מחכה לו דבר, אלא נדודים, גלות, חוסר כל, התמוטטותם המוחלטת של החיים שחי עד כה. אפילו את אמו האוהבת והמגוננת שוב לא יוכל לראות לצדו. אפילו הבטחתה ש"עלי קללתך בני" (בראשית כז, יג), נתגלתה כריקה מתוכן. כך חולף לו יום הנדודים הראשון בדרך-לא-דרך שבה הוא הולך. אין זה פלא שיום זה נגמר אי-שם בשדה, במקום חסר משמעות וחסר קשר אל חייו. שם, במקום שאליו הוליכוהו רגליו עד כה, הוא שוכב לישון. מחוסר-בית, השם אבן מראשותיו והמחכה בחוסר אונים לביעותי הלילה שיטרפו את שנתו. 

*

"ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו: והנה ה' ניצב עליו ויאמר אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה, לך אתננה ולזרעך: והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך: והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך" (בראשית כח, יב-טו). 

לא סיוט היה זה ולא עיבוד של התנסויות העבר הקשות, אלא צוהר אל עתיד, הנפתח לפניו  בהדרגה ומראהו שונה עד מאוד מכל מה שיכול היה לחשוש מפניו. ראשיתו של החיזיון חידתית משהו. יעקב רואה סולם ענק, המוצב על הארץ והמגיע עד לגובהי מרומים, לשמים ממש. מהו סולם זה עדיין איננו יודע. כל שהוא חש בו בחלומו הוא שיש כאן משהו גדול, משהו הקורא לו להתבונן ולצאת מדל"ת אמות של מצבו העלוב. וכשהוא מתבונן - היינו כשהחלום ממשיך -  נגלים לפניו מלאכי אלוהים. כיצד הוא יודע שאלה מלאכים, איננו יודעים. בחלומות יודעים פעמים רבות דברים שאין יודעים בזמן העירות. מכל מקום הוא יודע מיהם העולים והיורדים בסולם. עכשיו שוב איננו לבד בשדה, עזוב ונרדף. הוא מצוי בקרב מלאכים, הוא רואה אותם נעים ונדים בין מציאות של מטה לבין מציאות של מעלה. הוא, השוכב על הארץ ממש, רואה לא רק את הסולם העולה מעלה מעלה, אלא גם את המטפסים בו. המציאות של מטה אינה האופציה היחידה. יש גם משהו הנמצא מעבר לה.

ואז נגלה לעיניו זה שאליו מטפסים המלאכים, שאליו הוא נקרא לטפס בחייו. מעל הסולם ניצב האל, והאל מדבר אליו - שאיננו מלאך ואיננו מטפס עדיין בסולם. מרחוק, מצדה השני של הסקלה שבין שמים לארץ נשמע הקול, אבל תוכן הדברים קרוב עד מאוד. האל הנגלה אל יעקב אינו רק אלוהי שמים וארץ, הוא אלוהי אבותיו של יעקב. צאתו של יעקב מביתו איננו סוף פסוק. שם, בדרך לנכר, מצא מחדש את הקשר אל אביו ואל אלוהי אביו. ואולי אין זה מקרה שהאל מדבר על סבו של יעקב כעל 'אברהם אביך' ואילו את אביו הוא מכנה 'יצחק'. יעקב יצטרך עוד לשוב ולקנות לו את יצחק כאב. הקשר לאלוהים והקשר אל הסב יהיו הכלי ליצירתו מחדש של קשר זה. בינתיים יסתפק יעקב בו. רק מאוחר הרבה יותר ישוב יעקב אל "ארץ מגורי אביו" (בראשית לז, א) ויחיה שוב עם יצחק. 

אלוהי אבותיו של יעקב אינו אלוהי העבר. דברו הוא דבר העתיד. הוא מדבר על הארץ, שיעקב עדיין שוכב עליה ושמחר בבוקר ינטוש אותה זמנית, כארץ המובטחת לו ולזרעו. הוא מחדש עמו את הברית שכרת עם אברהם ומבשר לו שיצא ממנו גוי גדול. הוא שב ומעגן ברית זו במשימה שיעקב וזרעו נקראים למלא: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" ממש כמו שנאמר לאברהם, כשנצטווה לעזוב את ארצו ואת מולדתו וללכת אל הארץ שיעקב עוזב כעת (בראשית יב, ג). בחלומו שב יעקב ומקבל את הברכה שעברה במשפחתו מדור לדור. אלא שהפעם הוא אינו זוכה בה במרמה ולא על חשבון אחיו הנגזל. הפעם הוא נקשר במישרין אל דבר האל.

אין זה פלא שיעקב מקיץ מחלומו ואומר "אכן יש אלוהים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי"; אין זה פלא גם שבבוקר היום השני למסעו שוב אינו הולך שפוף ועצב אלא "נושא את רגליו", מוצא אהבה ומגלה בקרבו כוחות שלא שיער אותם עד כה. מעתה אין הוא עוד ילד מפונק אלא איש, אדם הנושא במלוא האחריות לדרכו ולגורלו, מי שצו האל מדריך אותו ומכוון את חייו.

המקרא ספוג באמונה באותנטיות של חלומות ובכך שהאל נגלה לבני אדם בחלום. כך יהיה בהמשך ספר בראשית עם בנו של יעקב, יוסף, עם שר המשקים ועם שר האופים ואפילו עם פרעה בכבודו ובעצמו. אנו מתקשים לקבל תמונה פשוטה זו. אנו יודעים יותר מדי על משמעותו הפסיכולוגית של החלום, על סמליו ועל תפקידו בהתפתחות התודעה האנושית. משום כך, יהיה בוודאי בקרבנו מי שיבקש לפרש את החלום כקול-קורא בנפשו של יעקב, כרגע שבו הוא אוסף את כוחותיו. אלא, שמי שיעשה זאת, יוכל אמנם להבין על נקלה כיצד צמחו בו בבוקר שלאחר החלום כוחות פיסיים ונפשיים חדשים; הוא יתקשה לקבל ברצינות את דברי יעקב עצמו, "אכן יש אלוהים במקום הזה".

ואילו אנחנו מצווים דווקא לבקש את הדרך אל דבריו אלה של יעקב. בוודאי, לא פעם בחיים אנו ניצבים במקום שאיננו יודעים אם יש בו אלוהים, מתקשים להאמין בנוכחותו בחיינו, בפעולתו בהיסטוריה. ממש כיעקב שיצא מביתו אנחנו הולכים בנוף זר ואיננו מוצאים דרך. ייתכן בהחלט שבהניחנו את ראשנו העייף על אבן בדרך, לא נחלום על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אפשר גם, שאם נחלום חלום כזה נהיה מצווים למאן להאמין שדבר אלוהים היה אלינו. ואף על פי כן אנו מצווים לכוון את חיינו אל הרגע שבו נוכל - בלב שלם, בדעה צלולה ומתוך אחריות מלאה - לומר את מה שאמר יעקב באותו בוקר. עד כה "לא ידענו"; עד כה האמנו שאנו צועדים לבדנו; עתה נוכחנו שיש אלוהים במקום הזה.

רגע זה של וודאות הוא גם רגע האחריות העליונה, הרגע שמציב אותנו בעיניים פקוחות וברוח איתנה אל מול עצמנו, אל מול ההיסטוריה ואל מול המעשה שאנו נקראים לעשות. זהו רגע שבו אנו יודעים עצמנו כצאצאי אבותינו ואמותינו וכמי שנתבעים להביא ברכה לנבראים בצלם. זהו הרגע של המצווה העליונה. ממש כמו אצל יעקב, זה אינו סוף פסוק אלא תחילתה של דרך, אינו רגע ההגעה הביתה, אלא לעתים הרגע של היציאה לנכר. 

*

עשרים שנה חלפו בין אותו לילה לבין שובו של יעקב אל ארצו. הרבה חלף בחייו, לטוב ולרע. אבל זכרו של אותו רגע לא מש ממנו. זה היה המצפן שכיוון את חייו. וכששב אל הארץ ועמד שוב לפגוש את אחיו, פתח פיו בתפילה וידע שהאל שאליו הוא פונה הוא "אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק" (בראשית לב, י). עתה שוב לא היה צריך לשמוע אמת זו מאת האל; הוא ידעה בכל לבו. עתה שוב לא היה צריך להבחין בין אברהם 'אביו' לבין יצחק שאותו רימה; יצחק היה שוב לאביו. הוא יכול היה להיות לאח ולבן. הזרע שנזרע בלילה ההוא עשה פרי. יעקב יכול היה להיעשות ישראל; הילד המפונק והשקרן יכול היה להיעשות למי שעומד לפני כל אלה הבוטחים בו ולהצילם. ומעל לכל - עתה היה בכוחו להושיט לאחיו יד לשלום, יד לחיים.