הדרשה השבועית

לך לך

מגן עדן לגהנום - מסע היצר הרע בסדום

הרב מאיר אזרי

בסדום ועמורה לא נשמע קול של חסד ורחמים. המצפון האנושי, האישי והציבורי פשוט נאטם. בסדום ועמורה, בימיו של אברהם אבינו, הגיעו השמיימה קולות חמס ושבר, קולם של עשוקים, קול אישה ביגונה, קולם של נכי ושבורי הנפש. העשוקים, המסכנים והמדוכאים פגשו את נחת זרועם ורשעתם של אנשי סדום ועמורה. דומה שהיצר הרע עבד שלט בסדום ועמורה, עד כי קולם של נפגעי השיטה בקע שערי שמים וזעזע את כיסא הכבוד: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאוד. ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה..." (בראשית י"ח כ' -כ"א).


בבוא אברהם ולוט להיפרד איש מעל אחיו, כדי להבטיח שקט ושלווה וסוף למאבקים בין אנשיהם, בוחר לוט להתיישב בסדום. לוט בוחר בבחירה זו כי האזור כגן עדן נראה "וישא לוט את עיניו, וירא את כל כיכר הירדן, כי כלה, משקה – לפני שחת ה', את סדום ואת עמורה, כגן ה' כארץ מצרים, בואכה צוער"  (בראשית יג י). גם אצל חז"ל  נתפשת סדום כמקום עליו השפיע אלוהים טוב ועושר:

"שנו רבותינו: אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא. מה נאמר בארצם? 'ארץ ממנה יצא לחם... מקור ספיר אבניה ועפרת זהב לו, נתיב לא ידעו עיט לא שזפתו עין איה' (איוב כח 7-5) - שאין לך כל שביל ושביל בסדום שלא היו בו שבעה אילנות זה למעלה מזה - גפן ותאנה ורימון, אגוז ושקד, תפוח ופרסק, והיה כל השביל מסכך. אמר ר' לוי בשם ר' יוחנן: בר הדיא צופה מאכלו משמונה עשר מיל, וכיון שהיה עומד על אילני סדום לא היה יכול לראות את הארץ מכוחם של אילנות. כשהיה הולך אחד לגנן והיה אומר לו: 'תן לי באיסר ירק' - כשהוא נותן לו היה משכשכו במים ומוציא מעפר זהב. אמרו [אנשי] סדום: מאחר ואנו שרויים בשלווה ובטובה, מזון יוצא מארצנו, כסף וזהב יוצא מארצנו, אבנים טובות ומרגליות יוצאות מארצנו..." (ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, עמ'  כז, ל).


מתיאור חז"ל עולה כי באותם ימים לא הייתה ארץ סדום מדבר צחיח שים המוות במרכזו, אלא ארץ רוויית מעינות, מחצבים ואילנות, שופעת כל טוב. על פי תפישת חז"ל החליטו אנשי סדום, אשר  היצר הרע שלט בליבם, לנקוט בדרך אשר תשמור על השפע אשר המטיר עליהם הקדוש ברוך הוא. הם החליטו באופן מודע למנוע חלוקת עושר, ליצור חברה שאין בה מידה של רגישות לחלש בה, חברה שתמנע זרים מלבוא בשעריה, חברה המזלזלת בחיי אדם ובאישה. שואלים אנשי סדום : "למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלא לחסרנו?" (שם, שם). כאשר נדרשים חז"ל להסביר את אשר מחסירה התורה בדבר השאלה  - מה הייתה זעקת סדום ועמורה וחטאתם הגדולה, טענתם היא כי אנשי סדום התכנסו והחליטו למנוע מזרים לבוא בשעריה. אנשי סדום הפגינו יחס קשה לזר אשר בא בשעריהם, ואף הקימו מערכת של בקרת גבולות שאמורה הייתה להגן על העיר מפני עובדים זרים. הסדומיים קבעו מחיר גבוה כאגרת כניסה לעירם, משהו בדומה לאשרת עבודה הנהוגה בימינו. הם קבעו מחיר לעובר בגשר והכפילוה לאלה אשר ניסו להגיע לעיר מבלי לשלם את האגרה הגבוהה:

"פעם אחת נזדמן לשם כובס אחד. אמרו לו: תן ארבעה זוזים. אמר להם: אני במים עברתי. אמרו לו: אם כן, תן שמונה. לא נתן - פצעוהו. בא לפני הדיינים. אמרו לו: תן שכר שהקיזו לך דם, ושמונה זוזים שעברת במים" (ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, עמ' כח).


לאנשי סדום אף הייתה מיטה מפורסמת, שבה היו משכיבים את האורחים והזרים אשר באו בשעריה. אדם ארוך - קיצרוהו, קצר - מתחוהו. מכאן הביטוי המשמש אותנו עד היום  - "מיטת סדום" – ביטוי המתאר תנאי, או הוראה, שאי אפשר לעמוד בהם. אנשי העיר נקטו שיטה כלכלית אשר מנעה, באופן מופגן, חלוקת עושר ומנעה סיוע לאלה אשר גורלם לא שפר עליהם. לכאורה, הייתה ידם מושטת לחלשים בחברה, אך למעשה היו קשוחים וקשים כלפי העניים ואף נקטו באלימות כלפי כל מי שניסה לעזור לחלש שבחברה. בסדום לא הייתה סולידריות חברתית והדבר בא לידי ביטוי בסדרת הסיפורים על היחס לעני ולאלה אשר הרגישו רגישות כלפיו:

"כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו, ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד נוטל דינר שלו. הייתה שם ריבה אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת - ונתגלה הדבר. טשו את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה. זהו שנאמר: 'זעקת סדם ועמרה כי רבה' על עסקי רבה' (בראשית יח 20) על עסקי ריבה" (שם, שם).


מן הסיפור ניתן ללמוד על השיטות האלימות אשר הנהיגה החברה בסדום כנגד המעטים בתוכה אשר הפגינו מידה של רגישות לצער, לעוני, לחולשה. חז"ל לא הסתפקו בכך והוסיפו וסיפרו על פלוטית, בתו של לוט, אשר ניסתה להושיט יד לאחד מעניי העיר, זאת משום הצער הרב שצער אותה מצבו של האיש. אנשי סדום, כאשר גילו את מעשיה של בתו של לוט, הוציאוה להורג בשרפה:

"פלוטית בתו של לוט הייתה נשואה לאחד מגדולי סדום, ראתה עני אחד מדוקדק ברחוב העיר ועגמה נפשה עליו. מה הייתה עושה? בכל יום שהייתה יוצאה לשאוב מים הייתה נותנת בכד שלה מכל מזון ביתה ומכלכלת אותו העני. אמרו אנשי סדום: העני הזה מאין הוא חי? - עד שידעו הדבר והוציאו אותה להישרף, אמרה: אלוהי העולם, עשה משפטי ודיני מאנשי סדום! ועלתה צעקתה לפני כיסא הכבוד. אמר הקדוש ברוך הוא: 'ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי' (בראשית י"ח כ') - אם כצעקת הנערה הזאת עשו אנשי סדום אהפוך יסודותיה למעלה ופניה למטה" (שם, שם).


במעשיהם הרעים ובאטימות נפשם הביאו אנשי סדום את צעקתם של החלשים בחברה, אלה הזקוקים למידת רחמים וחסד, עד השמים.


מי ש אמור היה אז, ואמור גם בימינו, לעצור את הידרדרותה המוסרית של החברה, לא עשה את עבודתו. מהדו שיח המרתק בין אברהם לאלוהים מתברר שבסדום לא נמצאו צדיקים, כאלה אשר בימינו היינו מכנים אותם 'אנשי רוח', אשר ראוי היה שיתריעו על עוולות חברתיות. על-פי ראייתם של חז"ל מערכת המשפט בסדום גם היא שיתפה פעולה עם עושי העוול והיצר הרע שהדריכם. על פי מסורת חז"ל:

"אמר ר' ירמיהו בן אליעזר: עיקר שלוותה של סדום לא הייתה אלא חמישים ושתים שנה, ומהן עשרים וחמש שנה היה הקדוש ברוך הוא מרעיש עליהם הרים ומביא עליהם זוועות כדי שיעשו תשובה - ולא עשו. זהו שנאמר: 'המעתיק הרים ולא ידעו' - ובסוף 'אשר הפכם באפו' (איוב  ט ה)" (שם, שם) .


מכאן אנו למדים שבמשך למעלה מ- 25 שנה הוזהרו אנשי סדום מפני מעשיהם. במושגי החברה הישראלית-המודרנית דומה הדבר לדו"ח העוני המתפרסם מדי שנה, לזעקת עמותות וארגונים העוסקים בשאלות של צדק חברתי  אשר קולם, קול הצדק וההיגיון, לא תמיד נשמע, לא אז בסדום ולא בישראל של היום. וכשהזעקה נשמעת אין היא מתורגמת למעשים שחברה סולידרית צריכה לעשות למען החלשים שבה.


מדרש, המופיע בספר הזוהר, מסכם את פרשת סדום ועמורה ומתאר מדוע גן העדן שניתן להם הפך במהרה לגהנום.

"רב זעירא אומר: עשירי עולם היו אנשי סדום מן הארץ הטובה והשמנה שהיו יושבין עליה, שכל צורך שבעולם היה יוצא ממנה... רבי יהושע בן קרחה אומר: לא חסו על כבוד קונם לשבור אוכל לאורח ולגר, אלא פסקו את כל האילנות למעלה מפירותיהן, שלא יהא הנאה מהם אפילו לעוף השמים... רבי יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו, כל מי שהוא מחזיק בידו בפת לחם לעני, לגר ולאביון יישרף באש.

רבי חיא אמר: [אנשי סדום] היו רשעים מעצמם ומרכושם. כי כל אדם שהוא צר-עין כלפי עני ראוי לו שלא יתקיים בעולם. ולא עוד, אלא שאין לו חיים לעולם הבא. וכל מי שהוא טוב-לב לעני ראוי לו להתקיים בעולם, והעולם יתקיים בזכותו, ויש לו חיים ואריכות ימים לעולם הבא" .

 

ראוי לו לאדם לבחון איך קרה שמקום כה מופלא, שיד האלוהים הביאה אליו את  מיטב שמני הארץ, הפך למקום בו שולטים רוח רעה ויצר רע; איך הפך האדם, במעשיו ובדרך התנהגותו, גן עדן לגיהנום. ראוי, כמובן, כי גם אנו, בני ישראל המודרנית, נלמד ונפתח את מנגנוני ההגנה החברתית, ואת הסולידריות.