הדרשה השבועית

לך לך

שובה מארצך וממולדתך אל בית אביך

נעמה דפני- קלן

הפרשה שלנו נפתחת בציווי המהדהד: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב: א). דומה, שהציווי מופנה אל כל אחד ואחת מאיתנו: עליך להיעקר ממקומך, מתרבותך, ממשפחתך, מתחושת הקבע והבטחון שלך כדי לחפש אמת וצדק. זהו ציווי תובעני, הטומן בחובו תקווה גדולה, אך גם הרס העבר ונטישתו.

בקריאה 'לך לך' מגולמת התפיסה, כי החיפוש אחר 'הארץ המובטחת' חזק יותר מהמחוייבות המשפחתית. נראה, כי האל הנגלה לאברם קורא לו לפרק את קשריו המשפחתיים הקודמים כדי לקרבו אל הארץ המובטחת. אברם נענה לציווי האלוהי, ולוקח עימו את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו.

ואולם, זמן קצר לאחר שהגיע לארץ הוא נאלף לרדת מצרימה, בשל הרעב שפקד את הארץ. האם זוהי דרך למלא את הציווי האלוהי 'אל הארץ אשר אראך'? האם ההגירה הזאת היא לרצונו של אלוהים? איננו יודעים. מכל מקום, לקראת בואו למצרים, פונה אברם לשרי אשתו, ומבקש ממנה לשקר. בשל יופיה הרב חושש אברם שיהרגו אותו, ולכן הוא מבקש משרי: 'אמרי נא אחותי את וחיתה נפשי בגללך' (שם, יג). בני הזוג מגיעים למצרים ושרי נלקחת לבית פרעה, ובעבורה מקבל אברם רכוש רב. אך אלוהים מביא נגע על פרעה, המבין את הנעשה ומקשה על אברם, 'מה זאת עשית לי, למה לא הגדת לי כי אשתך היא. למה אמרת אחותי היא ואקח אותה לי לאשה, ועתה הנה אשתך קח ולך' (שם: יח-יט). אברם אינו משיב לשאלת פרעה.

מה פירוש השתיקה הזאת? יתרה מכך, מה פירוש המעשה הזה? הרי אברם חושף את שרי לסכנות של בית פרעה, בכדי להציל את עצמו. מפתה להגיד שאברם פוחד, אך נראה, כי זאת ראייה צרה מדי. מדרש מנקודת מבט אוהדת, המייחסת בחירה ערכית לאברם בנקודה הזאת, יבקש להראות, כי גם כאן משקפת הבנתו את הציווי 'לך לך מבית אביך, ממשפחתך, אל הארץ' כי המשפחה היא שניה בחשיבותה. כי מותר להעמיד את בני המשפחה בסכנה כל עוד תשרוד אתה, כדי שתוכל בבוא היום להגיע לארץ המובטחת. קדושת 'הארץ', קודמת לקדושת הקידושין.

הסיפור מסתיים בטוב: אברם חוזר לכיוון הארץ המובטחת ולשרי לא אירע רע. אך הקרע באריג האימון בין שרי לאברם לא יתאחה במהרה. שרי תזכור את הבקשה: 'אמרי אחותי את, וחיתה נפשי בגללך'. נפשי, ולא נפשך, נפשי ולא נפשנו. הסתירי את קשרינו המשפחתיים האמיתיים במעטה משפחתי שיגן עלי, שיאפשר לי למלא את ייעודי.

בהמשך הפרשה, כאשר פליט אומר לאברם, כי בן אחיו לוט נשבה, אברם יוצא למלחמה בכדי לחלצו (בראשית, י"ד: יג ואילך). הוא אינו פוחד לסכן את חייו, והמקרא אומר: 'וישמע אברם כי נשבה אחיו'. והרי לוט אינו אחיו, הוא בן אחיו. אך כאן מבקש הכתוב לתאר כיצד מעצים אברם דווקא את הקרבה המשפחתית ואינו פוחד לסכן את עצמו. אפשר שאברם אכן הבין את חשיבות המחוייבות המשפחתית, שאותה זנח בעבר. אפשר שהבין שטעה בדרכו אל הארץ המובטחת ועתה הוא נכון אף למסור את נפשו על הגנת בני משפחתו. ושמא, בשל כך אלוהים מבטיח לו 'אל תירא'? מכל מקום, כעת מובטח לך זרע ככוכבי השמיים לרוב. עתה, משהחל להבין את החשיבות המשפחתית, אלוהים יכול לכרות עימו ברית.

מעניין לציין, כי כשם שביקש אברהם משרה לשקר כדי להציל את עצמו מבקש גם לוט בפרשה הבאה: "אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי" (בראשית י"ט: כ). לעומת שני אלה, רחב הזונה, שכמו לוט ניצלה מהרס העיר כולה בזכות מעשיה, מבקשת: " והחיתם את אבי ואת אמי ואת אחי ואת אחיותי ואת כל אשר להם והצלתם את נפשותינו ממות" (יהושע ב': יג). היא מסכנת את עצמה, אך מבקשת גם על משפחתה. היא בוגדת בעמה ובארצה בכדי להציל את משפחתה. רחב מראה לנו באורח קיצוני ונחרץ שיש גם דרך אחרת להתייחס לארץ ולמשפחה.

הקורא את "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" אינו יכול שלא לשמוע בו זמנית את הציווי "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אמר אליך" (בראשית כ"ב: ב). גם כאן יש לקחת את הבן, תקוות העתיד המשפחתי, וללכת אל ארץ המוריה. הילד צריך לעלות כקורבן למען הארץ. ואברהם שוב הולך. איננו יודעים מה התחולל בנפשו, האם ויתר על הילד למען הקריאה האלוהית, האם טעה בכך. איננו יודעים את רחשי לבו, אך מעשיו ידועים.

מדרש האגדה מספר לנו, כי שרה מתה בשל עקידת יצחק, בשל ההיענות של אברהם לציווי 'לך לך' (למשל: בראשית רבה פרשה נ"ח). אותו קרע באמון המשפחתי שב ומופיע. שרה יודעת, כי אברהם יסכים להקריב שוב את המשפחה למען השלמת הציווי האלוהי. בשמעה את 'לך לך אל ארץ המוריה' היא נזכרת בחוויותיה כשנשמע בעלה לקריאה 'לך לך מארצך. . . ומבית אביך'.

ההבדל בין ה'לך לך' הראשון ל'לך לך' האחרון נעוץ אם כן לא בהתנהגותו של אברהם אלא דווקא בתגובתו של האל. אלוהים אינו רוצה בקורבן. אין צורך בהקרבת המשפחה בכדי להגיע ל'ארץ המובטחת'. 'הארץ המובטחת' אפשרית גם כאן, בחיק המשפחה. מערכת עקרונות, ערכים ואמונות צודקת אינה חייבת לבוא על חשבון חיים משפחתיים, על חשבון דאגה ואהבה למשפחה ולזולת. אברהם, 'אל תשלח ידך אל הנער', שובה אל ארצך, אל מולדתך ואל ביתך.

למאגר פרשות השבוע המלא לחצו כאן