הדרשה השבועית

האזינו

שירת משה ושירת דוד

הרבה גליה סדן

פרשת "האזינו" נקראת השנה בין יום כיפור לחג הסוכות והפטרתה היא שירת דוד, בסוף ספר שמואל ב', לקראת סוף חיי דוד.

למרות שלפנינו שתי שירות, אין הרבה מן המשותף ביניהן מבחינת התוכן. שירת משה היא שירת נבואה, שעליה אמרו חז"ל (בספרי דברים): "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה בעולם הזה ויש בה בעולם הבא". ואילו שירת דוד היא שירת תהילה לאל, והיא חוזרת, בשינויים מסוימים, במזמור י"ח בתהילים.

ובכל זאת, הייתי רוצה להתעכב על שני מרכיבים משותפים לשתי השירות הללו: המרכיב הראשון הוא הזמן שבו הן נאמרות. המרכיב השני הוא לשון הפניה, הפתיחה של שתי השירות – זו של דוד וזו של משה. משה ודוד אומרים שירה לפני מותם. בימים, השבועות או החודשים האחרונים. שניהם יודעים כי יומם קרב, ושניהם יודעים כי תפקידם הסתיים. למשה כבר נאמר: "הן קרבו ימיך למות, קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו...". ועל דוד נאמר בפסוקים המקדימים את הפטרתנו: "ותהי עוד מלחמה לפלישתים את ישראל, וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלישתים ויעף דוד". ולאחר שדוד כמעט נהרג בקרב זה כתוב: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמור – לא תצא עוד איתנו למלחמה". משה, המנהיג, סיים את תפקידו בהנהגת העם בהוראת האל. דוד הלוחם, שעיקר חייו עברו עליו במאבקים ובלחימה, מסיים את תפקידו כעומד בראש צבאותיו על-פי החלטת קציניו. משה חי כדי להנהיג את עמו, להובילם בנדודיהם, לשפוט אותם ולכוון את דרכם. דוד ינק את חיותו מהעמידה בראש הצבא – בתחילה צבא של פרחחים שקיבץ מפה ומשם, ולאחר מכן צבא מסודר ומאומן. הוא ידע איך לחיות בשטח, איך לכלכל את עצמו ואת חייליו, גם אם לא תמיד בדרכים לגמרי כשרות, איך להתמודד עם מצבים קשים ובעיקר – איך לשרוד.

לפנינו, אם כן, שני מנהיגים שהודחו. שנדחקו אל השוליים, כנראה כנגד רצונם. עובדה זו מביאה אותנו אל הנקודה השנייה: אל מי פונים שני מנהיגים אלה בצר להם? האם הם פונים אל מי שהדיח אותם? האם הם פונים אל העם כדי לקבל תמיכה וגיבוי לדרכם? התשובה היא לא. משה, שהודח על ידי האל, פונה אל השמים והארץ. אמנם, בסוף הפרשה הקודמת נאמר שהוא מדבר את השירה באזני בני ישראל, אולם מתוכנה ברור כי העם איננו הנמען הראשוני שלו: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי". גם בהמשך השירה, משה איננו פונה אל העם בגוף שני, אלא מדבר עליהם במרבית הפסוקים בגוף שלישי, כאילו הוא באמת משוחח עם השמים והארץ! וגם כאשר נאמרים דברי האל אל העם, מפסוק 20 והלאה, מדבר האל על העם בגוף שלישי. יש בשירה הזו הרבה כעס. כעס של האל ושל משה על העם, ואולי גם כעס של משה על האלוהים, שהדיח אותו, ושבסופה של הפרשה יאמר לו את המשפט הקשה וקורע הלב: "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא". על כן משה איננו יכול לפנות ישירות אל העם, וגם לא ישירות לאלוהים. אנחנו יכולים לדמיין את משה עומד לבדו במדבר, מסביבו חול והרים, שמים וארץ, והוא כמו עץ בודד מביט על סביבותיו, חש נטוש וריקני, ואומר, מתוך ליבו, מתוך כאבו: "האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי".

גם דוד אינו פונה לא אל העם ולא אל מי שהדיח אותו. כזכור, דוד הודח על ידי קציניו, שעל פי הכתוב דאגו לו שמא ייהרג בקרב. בצר לו, הוא פונה אל האל: "וידבר דוד ל-ה' את דברי השירה הזאת" ובפסוק הבא: "ויאמר – ה' סלעי ומצודתי, ומפלטי לי". כל שנותר לדוד הוא להלל את האל שעזר לו במלחמותיו רבות השנים. שירתו עטורה דימויים מעולם המלחמה. דוד מעביר מסר ברור – לא בידיו הכוח, אלא בידיו של האל. דוד, שהחל את הקריירה הצבאית שלו בעמידה מול גלית, שעליו אמר: "ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב, הוא יצילני מן הפלישתי הזה", סוגר כאן מעגל, בהכירו בכך שכוחו, שניתן לו על ידי האל, גם נלקח ממנו בערוב ימיו.

שתי דמויות לפנינו. שתיהן ברגע של משבר, שתיהן חשות דחויות. מי מאיתנו איננו מכיר רגעים כאלה. החיים מציבים אותנו שוב ושוב בפני העובדה שעל אף רצוננו, לא תמיד המענק מתקבל בברכה. אנו יכולים ללמוד מן הפרשה ומן ההפטרה, ממשה ומדוד, שתי דרכים להתמודד עם דחייה כזו. משה מתנחם בטבע. ביכולתו של הטבע להיות המשכי, ללא התחלה וללא סוף, ביופיו, יופי שאת עצמתו הוא קולט בנוף המדברי מלא ההוד. ממש כמו אלה מאיתנו המעדיפים בעת עצב או כעס לצאת לטייל, להתבודד מול גלי הים, לצאת אל הטבע.

ואילו דוד משלים עם המציאות ומוצא נחמה בכך שלא על הכל הוא יכול לשלוט. הוא בוחר להלל את האל, להכיר בכוח שמעליו, ולהתנחם, גם הוא, בנצחי, במה שאין לו התחלה וסוף. ממש כמו אלה מאיתנו המוצאים נוחם בעת משבר בידיעה שכך מנהגו של עולם. בהכרה כי אנחנו הותרנו את רישומנו, אבל אנחנו חלק מדבר-מה גדול ועצום הרבה יותר, שאיננו יכולים ואיננו צריכים לשלוט עליו.

עכשיו, כשאנו עוברים חג אחרי חג, הולכים ושבים לשגרה, כשהחגיגיות הולכת ומתפוגגת; עכשיו, לפעמים, צצים המשברים. שומה עלינו למצוא את הדרך לעזור לעצמנו, להתאושש, להתמודד. להביט ביפי העולם, ביפי פרח או שקיעה. להתפלל. להאמין. לעצום עיניים ולקחת לעצמנו רגע של שקט. כל איש וכל אישה ימצאו את דרכם. כותב יהודה עמיחי בספרו "נוף גלוי עיניים", אותו כתב במדבר יהודה:
"אתה הולך חצי שעה, לנקודה אחת
ואומר: כאן אמצע הליכתי ואתה חוזר משם, חצי שעה לנקודת היציאה האמצע המוחלט. כמו האמצע של אדם שעובר מסם מרגיע לסם מעורר או כמו פרשת מים שהיא ריקה מטִרדת המים. זה האמצע האמיתי, זה המקום, זה האלוהים." כל מקום הוא המקום. הוא האלוהים. בכל מקום בחיינו יש טוב. כל שיש לעשות הוא להחליט שמצאנו אותו.

שבת שלום ושנה טובה!