הדרשה השבועית

וילך

להתייצב וללכת קדימה

הרבה גליה סדן

לפני שבוע קראנו את פרשת "ניצבים" הקצרה, והנה כעת הגענו לפרשת "וילך", הקצרה אף ממנה – זוהי הפרשה הקצרה ביותר מבין כל הפרשות.

מעניין, כי שתי פרשות אלה, הנקראות לעיתים בצמידות, משלימות זו את זו. חישבו על כך – הרי כדי שנוכל ללכת, עלינו ראשית כל להתייצב. 

תינוקות עומדים על רגליהם ורק אחר כך מתחילים ללכת. כאשר אדם חס וחלילה חולה אנוש, מבקשים הרופאים ראשית לייצב אותו, על מנת שיוכלו להמשיך במשימת הריפוי וללכת הלאה.

עסקים צריכים ראשית להתייצב, לפני שיצמחו. יחסים בין בני זוג מתייצבים תחילה, לאחר הסערה הראשונית, ואז בוחנים בני הזוג את המשכם דרכם המשותפת הלאה – לאן יתקדמו, מה דרך יבחרו ללכת בה. אדם המבקש ללכת, לפרוץ בסערה, לפני שייצב את מקומו, עלול למצוא את עצמו, או את עצמה, ללא כלום, ולהישאר בידיים ריקות.

גם מערכת היחסים הבאה לידי סיום והשלמה בשתי פרשות אלה – "ניצבים" ו"וילך", מערכת היחסים שבין משה לבין העם, עברה סערות רבות. מהן סערות מרגשות ומעוררות השראה – כקריעת ים סוף, כהוצאת המים מן הסלע, כמעמד הר סיני. מהן עימותים קשים, סכסוכים ותלונות הדדיות. עכשיו חלפה הסערה. עכשיו הגיע הזמן, לאחר ארבעים שנים משותפות, להתייצב, וללכת הלאה. בפרשה הקודמת, העם, נשים וגברים, זקנים וטף, ניצבים לפני משה: "אתם ניצבים היום כולכם". העם שניצב, העם שהתייצב. ובפרשת השבוע הזה, משה הולך: "וילך משה…אל כל ישראל". מעניין, לא העם הוא ההולך – הולך קדימה, הולך אל משה – אלא משה הוא ההולך. וכבר תהו הפרשנים לאן בדיוק הלך משה.

אומר אבן עזרא: "הלך אל כל שבט ושבט". והרמב"ן אף מוסיף ואומר: משה הלך ממחנה לויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמו שירצה להיפרד מחברו". משה, אם כן, הוא ההולך אל העם. האם זהו סימן לחולשה? שהרי משה עצמו אומר, כמעט מתנצל: "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא". האם אכן זוהי חולשה? האם אכן רק משה הוא ההולך?

גדולתו של מנהיג היא לא בהכשרת קהל מאמינים ומאמינות שילכו אחריו באש ובמים. גדולתו של מנהיג – מנהל, בעלת עסק, מורה, מדריכה –נבחנת ביכולתם של החניכים להמשיך את דרכו/ה.

משה הולך אל העם כדי להיפרד ממנו, להמחיש לעם שיחול שינוי במנהיגות, אולם הוא הולך אל העם גם על מנת ללמד אותו ללכת בעצמו, לבד.

משה הולך בדרך אחת, ובכך מקדם את העם ללכת גם הוא, גם אם בדרך אחרת. ובאותה העת יש חשיבות לקהילה, שכן אין לנו זכות קיום אם איננו זוכרים לתמוך זה בזה ולהוות משפחה זה לזה.

משה זוכר זאת, ובהיפרדו מן העם הוא מצווה עליו לזכור את היחד. מצווה עליו להתקהל. מצוות "הקהל" המופיעה בפרשתנו מצווה על העם להתכנס בחג הסוכות החל בסוף מחזור שמיטה – חג הסוכות של השנה בה אנו עומדים, הבא עלינו לטובה בעוד ימים מעטים – להתכנס, ולקרוא בתורה בפומבי, לכל העם כולו. להתכנס, להתלכד, ללמוד, להזכיר לעצמנו מי אנחנו כעם, כקהילה. בתוך כל מהומת החגים, התשובה, המשפחה, הימים הנוראים – כמעט שכחנו שאנחנו עומדים בשבת הראשונה בשנה - "שבת שובה" שבין ראש השנה ליום הכיפורים. כמה מתאים שבשבת זו אנו קוראים השנה את פרשת "וילך". 

מי ייתן שנשכיל לא רק ללכת הלאה, החוצה, לגדול ולהתפתח, אלא גם לשוב פנימה –אל עצמנו, אל חשבון הנפש הפנימי היומיומי של כל אחד ואחת מאיתנו.

הנה כי כן, זוהי שבת שבה אנו נעים בשני כיוונים המשלימים זה את זה – שבת "וילך", שבה אנו הולכים קדימה, אבל גם "שבת שובה" שבה אנו שבים פנימה, אל עצמנו. והנה, שני מרכיבים אלה משתלבים גם בהפטרה בדברי הנביא הושע: "אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה…ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו…ישובו יושבי בצילו". על מה דיברנו?

להתייצב, לעמוד על הרגליים, מבחינה פיזית וסמלית.
להביט קדימה, ללכת הלאה.
ולשוב
ולהתקהל.
מה עוד נוכל לאחל לעצמנו כיחידים, כמשפחות, כקהילה.

שבת שלום ושנה טובה!