הדרשה השבועית

שמות

"בארץ של עריצות אין עריץ כהמון"

הרבה גליה סדן


סמי מיכאל כותב ברומן שלו "ויקטוריה": "בארץ של עריצות אין עריץ כהמון".

דומה שאין מתאים מן המשפט הזה לתאר את פתיחתה של פרשת שמות.

 

וכך נאמר בפרשתנו:

ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאד מְאד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אתָם:

ח וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף: ט וַיּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: י הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ:

 

מסתבר, שעם ישראל היה ונשאר עם זר במצרים, גם לאחר מאות שנים.

ומהו חששו של פרעה? "עם בני ישראל רב ועצום ממנו". נחמה ליבוביץ' מביאה את פרשנותם של הרמב"ן ופרשנים בני העת החדשה כשמשון רפאל הירש ומרטין בובר, אשר הבינו את המילה "ממנו" לא כמרמזת על חשש שמספרם של בני ישראל עולה על מספר המצרים, אלא הכוונה – ביחס אלינו. אין כאן מ' היתרון, אלא מדובר במספר שגדל ביחס למה שהיינו רוצים. הגידול הזה, גם אם אין בו יתרון מספרי – מהווה איום. פרעה חושש ממה שהיינו מכנים היום – "הבעיה הדמוגראפית".


ומתי עשויה בעיה דמוגראפית זו ליצור בעיה? בעת מלחמה. אבל הרי אין מלחמה נרמזת ברקע! אז ממה הוא חושש? שאולי תהיה מלחמה ואז, אולי, יצטרפו בני ישראל לאויב?

 

במילים אחרות – הפחד של פרעה איננו פחד רציונאלי. הוא יוצר דמוניזציה של הזר, של עם ישראל: כמו מין שדים או רוחות רפאים יעלה עם ישראל מן הארץ... אף תיאור התרבותו של עם ישראל הוא תיאור חייתי: הם "שורצים" בארץ, ואולי גם תיאור זה הוא מנקודת ראותו של פרעה.

 

נחזור לפירושו של רמב"ן. הרמב"ן מתעכב על פרט מוזר בתכניתו של פרעה. פרעה אומר: "הבה נתחכמה לו פן ירבה". ושואל הרמב"ן – מדוע פרעה צריך להתחכם לעם? הרי הוא השליט הכל-יכול! ברצותו יגרש את בני ישראל ממצרים או ישמיד אותם!


ומסביר הרמב"ן, שפרעה לא יכול היה לפגוע בגלוי בבני ישראל, שהוזמנו למצרים על ידי אחד הפרעונים שקדמו לו, ועל כן צריך היה להתחכם, כפי שאומר הרמב"ן, "שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם".


פרעה מנסה, אם כן, להחליש את עם ישראל בשלבים – הוא מטיל עליהם מסים - מס כספי ומס עבודה, מעביד אותם בפרך, מורה בסתר למיילדות להרוג את הבנים הזכרים ולבסוף, כאשר אף לא אחת משיטות אלה פועלת:

 

כב וַיְצַו פַּרְעה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמר כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן:

 

על כך אומר הרמב"ן:

'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' – אתם. [...] אמר לעם: כאשר ימצא איש אחד ילד יהודי, ישליך אותו ביאור [...]. וכאשר הותרה רצועת המלך, היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות [...] ומוציאים הילדים משם".

 

פרעה לא רצה לקחת אחריות על הרג הילדים באופן ישיר. על פי הרמב"ן, נוח היה לו להטיל את המשימה על עמו, "להתיר את הרצועה", להפוך את הארץ לארץ בה מותר הכל, אין דין ואין דיין.


מפני שכדבריו של סמי מיכאל: "בארץ של עריצות אין עריץ כהמון".


*

בתוך עולם זה של רשע עולה כוח חתרני, הנלחם באופל שירד על הארץ. תחילה – המיילדות בפרק א'; ואחר כך – אמו של משה, אחותו ובת פרעה, בפרק ב'.

 

אם נקרא בעיון את סיפור לידתו של משה, בפרק ב' פסוקים א-י, נגלה שמלבד שמו של משה לא מוזכר בפרק ולו שם פרטי אחד. ונשאלת השאלה – מדוע? הרי מאוחר יותר מוזכרים שמותיהם של עמרם, יוכבד ומרים באופן ברור, ואם כך – מדוע לא כאן?

 

כמובן, ניתן לטעון שהשמות אינם מוזכרים מפני שישנו רצון להבליט את שמו של משה ואת חשיבותו לתולדות העם. אבל אני מבקשת לומר שהתורה מתוחכמת יותר.

אני סבורה, ששמותיהן של הנשים המצילות את התינוק שנולד אינם מוזכרים מפני שחשיבותן היא לא במי שהן, אלא במעשה שהן עושות, בהתנגדותן לרשע שפשט בארץ. ונזכור, ששתים מן הנשים האלה הן מבנות ישראל, אבל השלישית היא מצרייה, ולא סתם מצרייה – אלא בת פרעה.


אילו נתנה להן התורה שם, כאילו אמרה לנו – היה זה מעשה חסד אצילי של שלוש נשים אינדיווידואליות. אבל דווקא בכך שהן, וגם אביו של משה, אינם נקראים בשמם, רומז לנו הכתוב שכל אדם, כל אחד ואחת, יכולים לקום ולהשפיע על מציאות עריצה וחשוכה. ואין זה חשוב לאיזה עם אנחנו משתייכים. כפי שכותבת החוקרת נחמה ליבוביץ' בעניין המיילדות: "ואין צדיקות או רשעות תוצאה של השתייכות לאומית או גזעית".

 

"בארץ של עריצות אין עריץ כהמון".

כאשר מי שבקרבו ואיתו אנחנו חיים נראה לנו מסוכן, חייתי, לא-אנושי, וכאשר מותרת הרצועה ומועבר המסר שהכל מותר – יוצאת מתוכנו מפלצת האלימות והרוע. ואומרת לנו פרשת שמות, שאל לנו לעמוד מן הצד, אל לנו להשלים, ולא מספיק לגנות. עלינו למצוא בתוכנו את אותה חמלה שהייתה לבת פרעה, את אותו האומץ, ולהביא לעולם חשוך כוחות של חסד.

 

האל הטוב ברא אותנו, את כולנו, בצלמו כדמותו. הוא העניק לנו ערכים ומוסר, ואת חופש הבחירה בטוב, ולא ברוע. בשבת מתרחב הלב ומתחדשת הנשמה, ואנחנו נזכרים שוב בכל הכוחות שהתברכנו בהם. מי ייתן, ויעמדו לנו כוחות אלה גם במהלך השבוע, ובשבועות שיבואו עלינו לטובה. מי ייתן, ונשכיל לפעול לטובה בזמן שניתן לנו בעולם שברא אלוהים, ויהי אור.

 

שבת שלום!