הדרשה השבועית

נח

נעלמות הן דרכי האל

הרב ישי רון

בפרשת בראשית בורא האל את העולם, אך הקורא עדיין לא מתוודע ליחודו של האל המקראי משאר אלים בני התקופה. שני המיתוסים הגדולים המסופרים לנו בפרשת נח - המבול, ומגדל בבל - חושפים בפני הקוראת טפח מיחודו (יחודה) של אלוהים.

האל המקראי איננו מנותק מן ההקשר המיתי שבו התקיימו האלילים השכנים. כמו האלים האחרים בני התקופה, גם האל המקראי נדרש להתמודד עם סיפור המבול, שככל הנראה היה ידוע ומוכר מסיפורים מקבילים מן העולם האלילי הקדום, והידוע שבהם הוא עלילות גילגמש הבבלי. מ"ד קאסוטו בפרשנותו לפרשת נח (בספרו "פירוש על ספר בראשית") מצביע על הבדלים מהותיים בין הסיפור המקראי לבין הסיפור האלילי (בגירסתו האכדית). ההבדל המרכזי שמציג קאסוטו הוא בין שרירות פועלם של האלים בהשוואה לטעם המוסרי של מעשה האל המקראי. יש לומר כי פרשנים אחרים תהו לגבי מוסריות מעשה האלוהים, כמו למשל תשובת פרשן התורה חזקוני (ר' חזקיה בן מנוח) לשאלת מוסריות העונש שמטיל האל על המין האנושי לנוכח הטענה שבני האדם טרם קיבלו מן האל כללי התנהגות נאותים היא כי  "יש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אף על פי שלא נצטוו עליהם..." (לבראשית ז כא).

הבדל אחר שמונה קאסוטו הוא שהגיבור האנושי בסיפור האלילי זוכה לעלות למדרגת אלוהות בשל גבורתו, ואילו נח נותר בן תמותה, בעל חולשות אנוש כפי שהיה לפני המבול.  מכאן למד קאסוטו כי בסיפור המקראי "הגבול שבין האנושות ובין האלוהות אינו ניתן לטישטוש כלשהו."
טענה זו נראית לי יותר מורכבת מכפי שמציג קאסוטו: האל המקראי מוצג בתחילת סיפור המבול בדרך אנתרופומורפית מובהקת; הוא מתואר כבעל תכונות אנוש, נתפס נוהג כילד מפונק: לאחר שהאל מגלה את אופיו הרע של האדם הוא מגיב בהתקף היסטריה של נחמה ועצב. במקום להתמודד עם גילוי  אופיו של האדם ורגשותיו המורכבים בדרך המצופה מאל נשגב  מחליט האל להשמיד את כל מה שברא. 

המבול יוצר חורבן כמעט מוחלט למין האנושי, אך הוא גורם לטלטלה עמוקה גם אצל האל: אותה תובנה ביחס לאופיו של האדם שהיתה בידי האל קודם למבול, ואשר הביאה למבול, גורמת לו עתה לנהוג בדרך אחרת: "ויאמר ה' אל לבו: לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעריו ולא אסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" (בראשית ח, כא).   האל מתחייב לעצמו, לאדם, לנהוג על פי חוקי הטבע שכונן בעצמו: "עד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו." (ח, כב).
התבגרותו של האל בסיפור המבול היא גם התבגרותו של האדם שכן מוזכר בפרשה "כי בצלם אלוהים עשה את האדם ". כשם שהאל שבגר מכפיף עצמו לחוקי הטבע, כך גם האדם יהא נדרש לנהוג מעתה על פי חוקי מוסר בסיסיים (ועל כן נזכרות בפרשה מקצת מצוות בני נח). 

האל המקראי החליט לרסן עצמו ובכך נבדל מן האלים האחרים חסרי המעצורים. אך סיפור המבול כפי שמסופר בפרשה מותיר את הקוראת עם רושם של דמיון וקרבה גדולים מאד בין בני-האדם לאל המקראי: האל רואה-לומד, מתנחם ומתעצב אל ליבו, כועס, מגיב בחימה, מגלה חיבה, מעניש, מריח, ומתחייב לא לשוב על מעשיו. תיאור אנושי כל כך של האל פוגע במעמדו המונותאסטי. התיקון לפגיעה זו מופיע בסיפור מגדל בבל אשר לפי טענת קאסוטו הינו יחודי למקרא ונועד ליצור את החיץ השלם בין השמיים והארץ.

אם לסיפור המבול מצאנו מקבילות בספרות של תרבויות אחרות, הרי טוען קאסוטו כי לסיפור מגדל בבל  אין מקבילות בספרות האלילית: "...ואין להתפלא על חוסר הקבלות לסיפורנו. בתוך העמים השכנים אי אפשר שתימצאנה הקבלות כאלה, מכון שכל עצם הסיפור אינו אלא מחאה נגד השקפותיהם ומחשבותיהם של אותם עמים. ...לפנינו מעין סאטירה נגד מה שהיה נחשב לפאר ולכבוד בעיני הבבלים, מעין פארודיה למה שהם היו רגילים להגיד ולספר". (פירוש על ספר בראשית (מאגנס תשמ"ז חלק ב) ע' 155)

שלא כבסיפור המבול המקראי - סיפור מגדל בבל אינו מביא טעם מוסרי ברור למעשה האל. חוסר זה הביא הצעות דרשניות רבות לאורך הדורות באשר לטעם המוסרי של מעשי האל. אך נראה כי הקורא נותר בערפל על פי כוונת מכוון, והטעם לדבר הוא זיקוק רעיון ההבדלה המוחלטת בין שמיים לארץ: האדם נותר עם עולם הריבוי כנגד אחדותו הטוטאלית של האל; המגדל שראשו בשמיים (שמייצג את השאיפה להאלהת האדם) לא יבנה  לעולם ואילו האל ומעשיו ישארו סתומים לעד.

שני הסיפורים גם יחד מובילים את הקוראת למסקנה כי האל המקראי מכיל ניגודים שמותירים את האדם נבוך: מצד אחד אל שבחר להיות רציונלי וכפוף לחוקיות הטבע,  אך מצד שני אל שמניעיו עלומים. על כן, במידה ונשמע אדם זה או אחר האומר כי מעשי הטבע (אסון הצונאמי במזרח אסיה או ההוריקן שפוגע בארה"ב) הינם עונש מן האל בדומה למעשה המבול נוכל להשיבו כי היומרה להבין את מעשי האל נפוצה לכל עבר משבלל האל שפתם של בני שנער.  אלוהים המקראי, לפי פרשת נח, הוא אל שבחר להמנע מלנהוג בשרירות אלילית אך  הגיונו לבני האדם ישאר בלתי נהיר.