הדרשה השבועית

בראשית

דרך התורה לאהבה

הרבה מירה רז

בפרוס עלינו שבת בראשית מובאים לפניכם חלקים מתוך הפרק "המהות הבסיסית של המודעות" הופיע בספרה החדש של הרבה מירה רז – "דרך התורה לאהבה".

בתיאור בריאת האדם בספר בראשית רב הנסתר על הגלוי. שני הפסוקים העיקריים בתיאור הם: "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו […] ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו" (ברא' א' 26-27), ו"וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (שם, ב' 7). מלבד פסוקים עיקריים אלה, ישנו בתנ"ך כולו רק עוד מספר מועט של פסוקים המתארים את בריאת האדם. מדוע מוקדש מספר כה מועט של פסוקים לתיאור בריאת האדם, שהוא נזר הבריאה, שלשליטתו ולשמירתו ניתן כל העולם כולו? האם משום שבריאת האדם היא דבר כה נשגב מבינתנו, תיארה התורה דבר שאי-אפשר להסבירו, במילים מעטות, שבהן הוצפן מידע לגבי מהות הקשר בין הבורא לבין הנברא ולגבי מהות הנברא עצמו? 

בספר "מאוצר המחשבה של החסידות" (תל אביב, תשכ"א), מובא סיפור על הרבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא, המתאר את מעמדו המיוחד של האדם בבריאה:

"רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא אמר: לאחר שנבראו ברואי-העולם הרגישו בחסרונם, שאין מי שיחבר את חיותם אל בורא העולם. כי כל דברי העולם הזה יחוברו אל השם יתברך על ידי האדם, המעלה הכל למקורו.
הדומם מכניס כוחו בצומח, הצומח בחי, והחי במדבר. והאדם בכוח עבודתו את השם מעלה לשרשם את כל הכוחות שקיבל מעולם הזה, אף כוחות הדומם.
וכאשר הכירו הנבראים במה שחסר להם, פעלו בכוחם ועוררו למעלה התעוררות ליצירת אדם.
'ויאמר אלוהים' אל כל הנבראים 'נעשה אדם', לשון רבים: כולכם תתנו מכוחותיכם ותצטרפו לבריאת האדם, למען יהיה באדם חלק מכולכם, שאם יצטרך לאיזה דבר תעמדו כולכם לעזרתו. כי ברעת האדם ירע גם לכל הנבראים, כאשר היה בדור המבול. ובטוב האדם ייטב גם להם."
(מאוצר המחשבה של החסידות,
תל אביב, תשכ"א עמ' 13) 

על סמך מה אמר רבי מרדכי יוסף מאיז'ביצא את דבריו אלה, ועל מה הם מבוססים? אם הפסוק "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (ברא' ב 7), הוא אכן פסוק המצפין מידע על הבריאה, הבה נתייחס אליו כך. כשנפענח אותו באופן זה נבין מה רב המידע הטמון בו, על מהות האדם דרך תאור בריאתו.

אין לפרש את הפסוק לעיל כלשונו. לא יעלה על הדעת לראות את אלוהים כאחד האדם, יוצר פסל-אדם מעפר, מנשים אותו מפה לפה והנה נס - אדם נברא. ברור שיש כאן העברת מסר דרך האנשה. זאת, כדי שאנו, בני האדם, נבין מתוך העולם החווייתי שלנו טוב ככל שניתן את מהות הקשר בין האדם לבין האלוהים.

גוף האדם הוא חלק מעולם הטבע, אבל הפסוק לעיל מציין, שיש לאדם "נשמת-חיים" ושהוא גם "נפש חיה". "נשמת-חיים" היא הדבר הראשון שקיבל אותו 'פסל' מעפר, והוא קיבל אותה באופן המתואר כ"וייפח באפיו". על כך כתב הפרשן חזקוני, רבנו חזקיה ב"ר מנוח, במאה ה- 13:

"בנפיחתו של הקב"ה שהיא רוח הקודש מה שלא נפח בשום אף ברייה. וכל כך למה? כדי לכוון דעתו לחוד חודה שיקרא לבריות השמות עצמן שקרא להן הקב"ה, וכן כתוב: 'וכל אשר יקרא לו גו' הוא שמו' (פסוק יט) פי' הוא השם שקרא להם הקב"ה קודם שהביאם לו. נשמת-חיים: נשמה שהיא חיה לעולם ואינה מתה במות הגוף."

לפי דבריו של חזקוני, רק בעזרת הנשמה אפשר לכוון לדעתו של הקב"ה ולדעת את כוונתו, במקרה זה, את שמות החיות. כן מציין הפרשן, שנשמת החיים אינה מתה לעולם, גם כאשר הגוף מת.
הפרשן מדקדק במילים עצמן. "נשמת-חיים" יש בה תמיד חיים, ומכאן מובן, ש"נפש חיה" היא חיה וגם מתה. באותו עניין מרחיב הרמב"ן (רבי משה בן נחמן 1194 - 1270) בפרשנותו לאותו פסוק:

"וייפח באפיו נשמת-חיים. ירמוז לנו הכתוב הזה מעלת הנפש יסודה וסודה כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת-חיים. להודיע כי לא באה בו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי- אחר, מנשמתו ייתן בו, וזהו שנאמר: 'ונשמת שדי תבינם' (איוב לב 8), כי היא מיסוד הבינה בדרך אמת ואמונה."

הרמב"ן מבקש להביא לתודעתנו את העובדה, שהנשמה אינה קשורה לארבעת היסודות - אש רוח מים ואדמה - שאליהם קשורה הנפש של בעלי התנועה, כלומר כל בעלי החיים המתנועעים על פני כדור הארץ. הנשמה גם אינה קשורה למלאכים, שלהם הוא קורא "השכלים הנבדלים", כי "המלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו". הקשר של נשמת החיים של האדם אל האלוהים הוא, שהאלוהים הנשים את "חומר האדם".  הדימוי הזה לקוח מחוויה אנושית שכל אדם מכיר, כדי שיבין בצורה הטובה ביותר את הרעיון, לפיו נשמת האדם היא חלק אלוהי ממש, שבריר, ניצוץ אלוהי. זאת, משום שהאל נפח באדם את נשמתו ממש כמו שהמנשים את חברו מכניס לתוכו את האוויר שבתוך ריאותיו-הוא. בהנשמה מפה לפה מעבירים  "אנרגיה". הטקסט בספר בראשית רוצה לומר לנו, שהאלוהים נפח באדם נשמה, במובן זה שהעביר לו והעניק לו כוח רוחני.  ב"נשמת-חיים", אותו כוח רוחני, יש תמיד חיים, ממש כשם שהאלוהים הוא "אלוהים חיים", נצחי. לכן הנשמה יודעת את אלוהים באופן טבעי, שהרי היא באה "מריאותיו/ה" אל "ריאותינו". 

לעומת נשמת חיים, הנפש אינה ניצוץ אלוהי טהור. במילון התנ"ך אפשר למצוא את ההגדרה הבאה למושג "נפש", ועמו ציטוטים למכביר: "נפש - רוח החי המניע את מכונת גופו ומחזור דמו […] כי נפש הבשר בדם הוא (ויקרא יז, 11) […] מאחר שהנפש היא רוח החיים שבגוף, מתייחסות לה כל פעולות החי וענייניו וחושיו בו […] נפש שבעה […] ונפש רעבה (משלי כז, ז) […] תשוקה וחשק: ותדבק נפשו בדינה (ברא' לד, 3) […] תאוות בצע ורצח: אויבי בנפש יקיפו עלי (תהי' יז, 9) […] בכלל מורה השם נפש על כל מערכי-לב החי ותכונת-רוחו: ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כג, 9), יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב, 10)," ועוד ועוד.

אם כן, לנפש יש קיום עם קיום הגוף. במותו היא מאבדת את משמעותה בעולם הזה. בעולם הזה היא מתה כמוהו. לאור זאת יש להבין את החוק הכתוב בספר שמות כ"א 22: "וכי ינצו אנשים וניגפו אישה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון, ענוש יוענש כאשר ישית עליו בעל האישה ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש."
מחוק זה ברור, שרק האסון שפירושו מות האישה יקבע עונש מות למכה, אך אם רק העוברים נפלו כתוצאה מן המכות ישלם המכה פיצויים כספיים, כיון שרוצח הוא רק מי שהורג "נפש חיה". התנאי להגדרה זו הוא היות הגוף עצמאי מחוץ לרחם האם. העובר אינו נפש חיה, ועל כן נפילתו לא נחשבת כרצח. יש לעובר נשמת חיים, אלא שהיא נצחית ואין המוות שולט בה.

במדרש תנחומא (במהדורה של הוצאת פרדס, ת"א), בפרשת 'פקודי', ישנו תאור של יצירת הוולד. כאשר הנשמה אינה רוצה להיכנס "בטיפה זו סרוחה, שאני קדושה וטהורה ואני גזורה מגזרת כבודך, מיד אומר הקב"ה לנשמה: עולם שאני מכניסך בו יפה יהא לך ממה שהיית דר בו, ובשעה שיצרתיך, לא יצרתיך אלא לטיפה זו. מיד מכניסו הקב"ה לשם בעל כורחו".

בבראשית ב' 7 נאמר: "וייפח באפיו נשמת-חיים ויהי האדם לנפש חיה". כל עוד האדם עובר הוא נשמת חיים, אולם מרגע היוולדו לאוויר העולם הוא נהיה לנפש חיה. אם יידע את נשמתו בחייו בעולם הזה, תתקיים בו נבואתו של ישעיהו כנזכר לעיל: "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". שכן, דרך נשמתו מחובר האדם לאלוהים.

בסידור התפילה מובע רעיון זה באופן ברור. בדוגמאות הבאות מדובר בנשמה ולא בנפש, והדבר כמובן שאינו מקרי. כך, למשל, בברכת נשמה שבתפילת שחרית:

"אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני לחיי עולם. כל זמן שהנשמה בקרבי, מודה אני לפניך, ה' אלוהי ואלוהי אבותיי, ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות. ברוך אתה ה' אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש"

לפי נוסח הברכה, הנפש והרוח הן ביד ה' להמית או להחיות, ואילו הנשמה ניטלת לחיי עולם. הרי גם ספר תהילים בפרק קנ' אומר "כל הנשמה תהלל יה", לא הנפש.

בתפילת שחרית לשבת ויום טוב מופיע הנוסח "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו". ואילו בתהילים קד' כתוב: "ברכי נפשי את ה' ". למה ההפרש בין שני הנוסחים? משום שעל הנפש מצווים "ברכי", ואילו הנשמה מברכת באופן טבעי. זו מהותה, ואין היא זקוקה שיזכירו לה לעשות כן. והראייה, בהודאה שבתפילת העמידה כתוב "נודה לך ונספר תהילתך על חיינו המסורים בידך, ועל נשמותינו הפקודות לך". הנשמות הן חלק מצבא ה'. דהיינו, כיוון שהן חלק אימננטי ממנו, אין הן זקוקות שיזכירו להן דבר.

המסקנה המתבקשת מכל אלה היא, שמשמעות החיים מתוך ידיעת אלוהים היא משמעות החיים מתוך רמת הנשמה, מתוך ידיעה פנימית של אחדות הכל, בגדר "ה' אלוהינו ה' אחד".  מטבע בריאתו, העולם הזה הוא רבגוני, ובתוכו גם העולם האנושי, על כל גזעיו, לשונותיו ודעותיו המגוונות. רק מודעות אישית של כל פרט בחברה האנושית לאחדותו עם שאר הפרטים תגשים סובלנות, אחווה ואהבה בעולם.

כדי שדבר זה יקרה עלינו לגלות מהו הרכיב הפנימי השני, הנוסף על הנשמה, המופיע בתורה, והוא ה'נפש חיה', והתהליך הדיאלקטי בפנימיות האדם, על פי התורה, הוא התרוממות האדם מקיום מרמת הנפש, רמת קיום המנציחה את ההפך מן ה"אחד", אל קיום ברמת הנשמה, שבה יודע האדם את האחדות האוניברסלית.

הנפש באה לעולם עם בוא הגוף לעולם (ראה עמ' 78 מתוך מילון התנ"ך, וכן הפירוש לשמות כא' 22). חבל הטבור הפיסי שנחתך מפריד בין הולד לאמו. החוויה הראשונית של הנפש היא ההפרדה. אם נתבונן בעולמנו נראה, שהכל בו מופרד אחד מן השני. הביטויים המופיעים בסיפור תהליך הבריאה בבראשית פרק א'  מדגישים את קיום הבריאה כמעשה של הפרדה והבדלה, הבחנה ומתיחת גבולות: "ויבדל אלוהים בין האור ובין החושך" (ברא' א 4), "ויהי מבדיל בין מים למים" (שם, שם 6), "ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע" (שם, שם 7), "יקוו המים מתחת השמיים אל מקום אחד ותראה היבשה" (שם, שם 9), "תדשא הארץ…עושה פרי למינו…מזריע זרע למינהו […] אשר זרעו בו למינהו" (שם, שם 11-12), "יהי מאורות […] להבדיל בין היום ובין הלילה […] ולהבדיל בין האור ובין החושך" (שם, שם 14,18), "ויברא אלוהים […] כל נפש החיה הרומשת את המים למיניהם, ואת כל עוף כנף למינהו" (שם, שם 21), "תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ למינה […] חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו" (שם, שם 24, 25).

רד"ק (רבנו דוד קמחי 1160 - 1235 משוער), כתב בפירושו ל"בראשית ברא" על המילה "ברא" את הדברים הבאים: "רצה לומר, הוצאתיו מאין ליש, יצרתיו, העמדתיו על צורתו ותכונתו אף עשיתיו, ר"ל תיקנתי פרטיו על פי מה שהם נפרדים זה מזה". כך גם פירש הרד"ק את השורש 'ברא' ב"ספר השורשים" שכתב ופרסם כמילון של השפה העברית. לפי דבריו אפשר לומר, בין השאר, כי "בראשית ברא" פירושו 'בראשית הפריד'.

עולם ההפרדה, עולם החומר, הוא חווית הנפש הן אצל החיות והן אצל האדם, אבל רק לאדם יש נשמה, היודעת את האחדות שמעבר להפרדה שיוצר החומר. האדם חי את חייו במתח שבין ידע הנפש לבין ידע הנשמה, וצריך לבחור באופן מתמיד באיזו רמה לקבל את החלטותיו: ברמת הנפש או ברמת הנשמה. תהליך המודעות הוא תהליך של עליה אל הנשמה, אל אלוהים.

מתוך ספרה של הרבה מירה רז, "דרך התורה לאהבה", שראה אור החודש בהוצאת "שופרא לספרות יפה".