הדרשה השבועית

בראשית

מחושך לאור

הרבה גליה סדן

התורה מתחילה בחושך. חושך גדול, אינסופי. מאיים ובולע, חושך שהוא הכל. בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים." נצח נצחים. זמן ללא סוף, זמן לא נספר, זמן שבעצם איננו זמן.

עד שבא האור, השינוי, הפריצה קדימה.

שבת בראשית היא שבת חשוכה, ללא ירח. שבת של סוף החודש. לפעמים, כמו השנה, ממש סופו של החודש. בלילה של השבת הזאת, שבה אנחנו מתחילים מבראשית, השמים יהיו חשוכים.

אולי סמלי הדבר, שדווקא בשבת בראשית האור מועט.

עוד לא נשלמה המלאכה, עוד עלינו לפעול ולתקן עד שימלא העולם אור, עד שימלא לבנו אור. אולי העובדה שאין אור בשמים מזכירה לנו שתהליך התיקון עודנו בעיצומו, גם אחרי ראש השנה. גם אחרי עשרת ימי תשובה. תהליך התיקון בעינו עומד.

וכך נאמר בבראשית רבה (פרשה י"א): "כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשייה, כגון החרדל צריך למתק, התורמוס צריך למתק, החיטין צריכין להטחן, אפילו אדם צריך תיקון."

בורא האור בורא השינוי
האל, בורא העולם, בורא האור, מלמד אותנו דבר מה. הוא מלמד אותנו שבריאה היא פעמים רבות השינוי בתוך מציאות שאיננה משתנה, או שנדמה לנו שאיננה משתנה ואולי אפילו נדמה לנו שאיננה יכולה להשתנות. הרי יכולה היתה התורה להתחיל בפסוק השלישי: "ויאמר אלוהים יהי אור, ויהי אור." אלא שהאל רצה ללמד אותנו את כוחה של היצירה בתוך מציאות קיימת ועומדת. בתוך החושך הגדול יכול אדם לקום ולעשות מעשה. כמו האל. להביא אור. גם אנחנו, אנחנו שנבראנו בצלמו, כל אחד ואחת מאתנו, יכולים.

האל סיים את מלאכתו. אבל לא את מלאכתנו. העולם שברא איננו עולם מושלם, גמור. שאם לא כן, לא היה מברך את בעלי החיים ואת בני האדם בברכה-מצווה "פרו ורבו". מכאן, שההמשכיות בידינו היא. זאת ועוד. עלינו בני האדם, לא אמר האל "כי טוב". או שמא עלינו לצעוד בדרכם של החכמים שפירשו, בעקבות שיתוף האותיות, 'טוב מאד' איננו אלא 'טוב אדם' (שם, פרשה ח'). לאמור: אם האדם טוב העולם טוב מאד, אם האדם בוחר ברע אין העולם טוב. בין כך ובין כך, בידינו הדבר. בידינו הבחירה בין הטוב לרע, לא בידי האל.

לא קל לשנות מציאות שקשה לשאת. קשה להשפיע על מציאות כללית, לאומית, מציאות קשה. קשה מבחינות אחרות להביא לשינוי בחיים האישיים שלנו. נחוצה לכך אמונה גדולה בכוחנו, בקרובינו ובאוהבינו, שיעזרו לנו ויתמכו בנו ולא יתנו לנו ליפול. נחוצה אמונה עמוקה שבסופו של חשבון "העולם בעדנו". יהיו מבינינו מי שישאבו כוח והשראה מן האמונה באל, בתחושה שנצליח ונישמר "תחת כנפי השכינה".

אבל אפשר לעצור את הזמן לרגע של התבוננות. הזמן הזורם קדימה נותן לנו שוב ושוב הזדמנות לשחק אתו, לשנות את חיינו. כל רגע יכול להיות הרגע הגדול של השינוי. כל רגע הוא הזדמנות גדולה.

בראש השנה, בהפטרה ליום השני, קראנו את מלותיו היפות של ירמיהו הנביא: "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי ליבך למסילה דרך הלכת" (ירמיהו ל"א: כ).  זוהי הפטרה מלאת תקווה לעתיד טוב יותר, ובה שלל ביטויים של תקווה שנשזרו בשפתנו. אבל העתיד הטוב הזה איננו מובן מאליו. יש להתכוון אליו, לשאוף אליו, לסמן אותו. עלינו להציב לעצמנו סימנים, תמרורים, לשים לב לדרך שבה אנו הולכים. להיות שותפים ושותפות מלאים בעיצוב הדרך הזאת, דרך הזמן.

בהפטרת שבת בראשית אומר ישעיהו: "אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצרך ואתנך לברית עם לאור גויים. לפקוח עינים עוורות להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יֹשבי  חושך" (ישעיה מ"ב: ו). האל הביא לעולם את האור, אבל כדי לראותו עלינו לפקוח עיניים. גם את עינינו שלנו. לראות את האור גם אם השבת חשוכה, גם במציאות חשוכה.

בשובנו אל תחילתה של התורה, בקוראנו את המילים המוכרות נזכור, שמעשינו הם המכוננים את הזמן, הם המכוננים את חיינו. אנחנו מעצבים את חיינו. עלינו ליטול עליהם אחריות, להאמין בכוחה של העשייה שלנו ולשמוח עליה. נתפלל על כן את תפילתו של משורר התהילים: "ומעשה ידינו כוננה עלינו, ומעשה ידינו כוננהו" (תהילים צ': יז).

שבת שלום!