הדרשה השבועית

ניצבים

על חטא שחטאנו בעבודה זרה ואיבוד שיקול הדעת

הרב עפר שבת בית הלחמי

" למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער: וראו הגוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו"  (ישעיה ס"ב א'-ב')

כך פותח ישעיה את נבואת הנחמה בפרק ס"ב, שהוא עיקרה של הפטרת נצבים.
שלשה מרכיבים בדברי ישעיה: המעשה הפרטי - 'לא אחשה ולא אשקוט', המעשה הפומבי - 'יצא צדקה וישועתה' 'ראו גוים צדקך' והשינוי המיוחל - 'וקורא לך שם חדש'.    

על רעיון זה, בהיפוך סדר המרכיבים, שב וחוזר ישעיה בהמשך דבריו:
"… כי לך חפצי בה ולארצי בעולה… על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם: ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהילה בארץ"  (ישעיה ס"ב ד'-ז')

הנבואה מספרת על כינויה החדש של ירושלים, 'חפצי בה', בו תיקרא אם... לא יחשו המזכירים את ה'... עד ישים את ירושלים תהילה בארץ. בדברי הנביא אנו מוצאים קשר הדוק בין שלשה מרכיבים: ביטחון ירושלים, אי השתיקה והצדק הגלוי לעין.

עלינו לשאול ולגלות מהם הדברים שאל לנו להחשות בהם, מהו חטא אי הצדק עליו עלינו לכפר כדי לקיים את הנבואה  ומהן הדרכים המעשיות בהן עלינו לנקוט לשם כך?

אולם, לפני שנעסוק בכך, אנו מוצאים בדברי ישעיה את שורש זכותנו על ארץ הבחירה. הארץ הבעולה, הארץ שבידינו ניתנה הזכות להיקרא בעליה ובה מחדש ה' את בריתו, תלויה בשני המרכיבים שהזכרנו: הפרטי - 'אל תתנו דמי' והפומבי - 'ירשלים תהלה בארץ'. אם נדייק, זכותנו על ארצנו תלויה באי השקט של חתירה בלתי נלאית לצדק גלוי ופומבי ככתוב: "...לא אחשה... לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה... וראו גויים צדקך...".

חתירתה של הציונות, המעשית והמדינית, להתחדשותם של העם יהודי על אדמתו ושל היהדות בארצה, לוותה תמיד בשאלת זכותנו לעשות מעשה וזכותנו על הארץ. זכור לי סיפור שסיפר לי מורי ורבי, הרב ד"ר מאיר איילי ז"ל, שהיה תלמיד עילוי בישיבה המפורסמת של הרב ברוייר, בפרנקפורט על נהר מיין, והיה מסתובב זה זמן בחוגי הציונים. כשנודע הדבר לראש הישיבה, קם בשיעורו השבועי ודרש: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"  (ישעיהו א כז) במקום בו צדקה ומשפט, כאן היא ציון!

היה זה אות ברור לשוני המוחלט שבין השקפת העולם הציונית לבין זו הגלותית. בין זו הדורשת יצירת יהודי חדש וחופשי על אדמתו, ככל האומות, לזו הטוענת לקיומו של יהודי בגלות בתבנית 'תורה עם דרך ארץ' - עם עם (בתוך) כל העמים.    

רבי מאיר אמנם קם לאחר מספר חדשים, פנה מן הנורמות אותן קבעו מאות הדורות שלפניו והצטרף לתנועת החלוץ, וכך היה לשותף בהכרעת גורלו של העם ולדרכם של אלפי תלמידיו.

נוכל לשים לב גם למשותף שבין שתי הגישות: אין אפשרות לתבוע את קיומה של ציון באשר היא, ללא צדקתה המוסרית. והצדק, כפי שראינו, חייב לא רק להיאמר, אלא גם להיעשות ולהיראות בפומבי.

נשוב כעת לחיפוש החטא, החטא שבמהותו הוא ההפך מן הצדק, ועליו אסור לנו להחשות או לשקוט. החטא שעליו נסבה נבואת הנחמה, כלומר, חטא שחטאנו ובידנו לשוב ממנו ולשנות את עתידנו.

בפתיחת הפטרת 'וילך' שומעים אנו את הושע אומר:
" שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעונך: קחו עמכם דברים ושובו אל ה'… אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלוהינו למעשה ידינו…"  (הושע י"ד ב'-ד')

בדברי הושע מוצאים אנו את הקשר המובהק שבין עבודה זרה - והחטא ממנו עלינו לשוב. קשר זה מופיע ביתר שאת בפרשת נצבים עצמה, בה כורת ה' ברית עם העם כולו ולקיום הברית תנאי אחד בלבד - לא לפנות אל דרכי הגויים ולא להתפתות להם.
"אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם… לעברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו אשר ה' אלוהיך כורת עמך היום: למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוהים… כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם: ותראו את שיקוציהם ואת גלליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם: פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר  לבבו פונה היום מעם ה' אלוהינו ללכת לעבוד את אלוהי הגוים ההם פן יש בכם שורש פרה ראש ולענה" (דברים כ"ט ט'-ט"ז)

אנו רואים את דרכי הגויים ומאמצים אותם וזו היא הגדרתה העיקרית של 'עבודה זרה', כך עשינו במצרים וכך עלולים אנו לעשות בארצנו ועל כך מזהיר אותנו הכתוב במאוד מאוד: " כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה ולא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא פרק י"ח ג')

וככתוב בפרשת 'וילך':
" ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו: וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים… ומצאהו רעות רבות וצרות…" (דברים ט"ז-י"ז )

התנאי לקיומנו כעם ולזכותנו על הארץ הוא הסירוב לקבל על עצמנו את דרכי העמים ביניהם אנו יושבים ואת נורמות ההתנהגות שלהם.

כאשר אני בוחן את שיטות הפעולה שלנו במלחמתנו על הארץ, איני יכל שלא למצוא דמיון מטריד בין דרכי גויי הארץ לבין דרכינו. דמיון זה צריך להטריד אותנו משום שהוא מלמד על עבודה זרה, על רכישת דפוסי התנהגות שהם חטא, ועזיבת הברית המבססת את זכותנו על הארץ.
אנו עומדים במערכה כואבת ועקובה מדם מול ארגוני טרור רצחניים, שאינם בוחלים ברצח אזרחים תמימים – נשים וגברים, זקנים וטף. אנו מצווים להתגונן מפניהם. ובכל זאת עלינו לשאול את עצמנו מה עושות, לנו ולהם, הנורמות שאותן אנו מאמצים במלחמה זו? האם אין בהן משום הליכה בדרכי הגויים, ודווקא בגרועות שבהן? היכן קווי הגבול שעלינו לשרטט, גם בבואנו להגן על חיינו מפני מבקשי נפשותינו?
קשה ביותר למצוא צדק בירי טילים ובפיצוץ מכוניות או אוטובוסים ברחובות הומי אדם ופגיעה והרג בעשרות רבות של אזרחים, נשים וילדים. אין למצוא צדק בהטלת פצצות או טילים אל בנייני מגורים צפופים ומטים לפול.
בשיטות הלחימה שלנו בארגוני המחבלים, אימצנו במידה רבה ומזה זמן רב, את עקרונות הטרור עצמו. המדובר אינו רק באי הכללת הפגיעה באזרחים בשיקול הדעת, לפחות לא כשיקול מכריע ומרכזי דיו, אלא גם בשימוש בפגיעה בהם כחלק מהשיטה עצמה.
אנו זונים אחר דרכי נכר הארץ, מפרים את הברית ורואים בצרות הגדולות הנגרמות לנו בשל כך. כי המלך שחיי אנוש אינם גורם מכריע בשיקול דעתו כלפי אויביו - כך יעשה גם לנתיניו; והאדם שדרכי הגויים דרכיו  - כך יעשה בביתו פנימה. ועל כך נאמר:
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".

עלינו מוטלת המשימה הפרטית - לא להחשות, והציבורית - להבעיר את אור צדקנו בפני עם ועולם.
זכור לי כי בהיותי צוער בבה"ד 1, על קיר כיתת הלימוד שלנו היו כתובים דברי דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי הראויים לכך".

נראה כי הגיעה השעה הרעה, בה נדרשים האמהות והאבות שלא לשקוט. עליהם לדרוש מילדיהם להיות אחראים לגורלם, להימנע ממעשי עבודה זרה, להיות ראויים להיות בנים ובנות לעם היהודי ולחדש את זכותנו על ארץ ישראל. אל דומי לנו, בל נשלים עם הפקודה הניתנת לטייס לירות אל רחוב הומה אדם, אל לנו לנהוג כמנהגם.

או אז, בפעולתנו הפרטית והציבורית להוצאת צדקתנו קבל עם ועולם, נמצה את מילוי דברי הנביא במלא עוזם ונראה שכר לעמלנו בישבנו כעם קודש בארצנו, עיר לא נעזבה.

" על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו המזכירים את ה' אל דמי לכם: ואל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלם תהילה בארץ…
עברו עברו בשערים… הנה ה' השמיע אל רצה הארץ
אמרון לבת ציון הנה ישעך בא הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו:
וקראו להם עם הקודש גאולי ה' ולך יקרא דרושה עיר לא נעזבה"                                                                                              (ישעיה ס"ב ו'-י"ב)