כתבות

יְמֵי בֵּין הַמְּצָרִים : על שום מה ולמה ?

צום י"ז בתמוז הוא אחד מארבע התעניות שנקבעו במסורת היהודית לזכר חורבן הבית הראשון והשני. מסכת תענית מונה חמישה אירועים שאירעו בי"ז בתמוז: שבירת לוחות הברית בעקבות מעשה העגל, הבקעת חומות העיר בימי הבית השני, ביטול קורבן התמיד בבית המקדש, העמדת צלם בהיכל ושריפת התורה על ידי אפוסטומוס, כאשר החוקרים חלוקים בדעתם בדבר זיהוים של שלושת האירועים האחרונים.

י"ז בתמוז פותח את תקופת בין המצרים המסתיימת בצום תשעה באב במהלכם נוהגים במנהגים שונים לזכר החורבן. לנוכח הקמתה של מדינת ישראל ממתנות קהילות היהדות המתקדמת את מנהגי האבלות בתקופה זו ומצמצמות אותם לימים הסמוכים לתשעה באב בלבד. בנוסף מודגשת בקהילותינו המשמעות האקטואלית והחברתית של ימי התענית.


למאמרה של הרבה גליה סדן - על ארבעת הצומות>>


למאמרו של הרב ישי רון - איך זה להרגיש לפני...- מחשבות לימי בין המצרים >>

 


אנו מזמנים אתכם לקרוא דברים שכתב הרב יהורם מזור על משמעותה של תקופת בין המצרים ועל דרכים רלוונטיות לציונה:


תקופת בין המצרים והדרך בה צריך אדם מישראל להתייחס אליה היתה ברורה ביותר כל זמן שעם ישראל היה בגלות. לאחר י"ז בתמוז נכנס הציבור היהודי למצב של אבל אשר הלך והתגבר לקראת ראש חודש אב, ומראש החודש ועד יום ט' באב עצמו. דילמה קשה מאד ניצבת בפני היהודי הדתי-לאומי מאז הצהרת בלפור בשנת 1917, הקמת המוסדות הלאומיים בימי המנדט הבריטי ומיום שקמה מדינת ישראל אף ביתר שאת - כיצד מציינים את התקופה? אין זו הפעם הראשונה בתולדותינו שבעיה זו צצה ועולה. עם שיבת ציון היו אלו ראשי הציבור בבבל אשר תהו על משמעות האבל ועל החורבן כאשר הבית, אומנם הבית השני, עומד בנוי ומתפקד: "וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הַנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?" (זכריה ז' א-ג). ראשי הציבור היהודי בבבל לא התכחשו לתקופה זו של אבלות על חורבן המקדש, אך הם הבינו את הבעייתיות הנוצרת כאשר בירושלים מתקיימת עבודת הקודש במקדש השני מחד גיסא, ובבבל מבכים את חורבן המקדש הראשון ומקוננים על פולחן ה' שחרב, מאידך גיסא. מנהיגי הציבור הבינו כי מימד האקטואליה הינו גורם חשוב ביותר אשר אין כל אפשרות להתעלם ממנו. מתוך המקור בזכריה אנו יכולים ללמוד כי בתחילת בית שני היתה דילמה לגבי ממשות האבל.

אך אין זו הפעם היחידה שאנו מוצאים עדות לכך במקורותינו. בגמרא אנו מוצאים תאור היסטורי המיוחס למאה ה – 3 לספירה. "אמר רבי אליעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של ציפורי בשבעה עשר בתמוז וביקש לעקר תשעה באב ולא הודו לו" (בבלי מגילה ה' ע"א-ע"ב). פרוש הגמרא: רבי יהודה הנשיא נטע נטיעה [עץ] בפורים [ולא חשש שעשית מלאכה ביום זה יש בה משום זילזול]. רחץ [בפומבי] ביום השוק של ציפורי ביום י"ז בתמוז, [כדי להדגיש שאין זה יום צום ולכן מותר להתרחץ בו], וביקש לעקור [לבטל] את יום תשעה באב [או לפחות להעמידו במדרגה שווה לשאר ימי התענית, אשר לגביהם נהוג שבזמן שאיננו זמן מלחמה או גזרה זוהי זכותו של היחיד להחליט אם להתענות בהם אם לאו. לגבי האחרון, יום ט' באב,] לא קבלו זאת החכמים בבית מדרשו.

אכן כאשר באה הגמרא לסכם, הלכתית, את שאלת הצום היא מפרידה בין שלוש התעניות: ג' בתשרי, י' בטבת ו-י"ז בתמוז, לבין תשעה באב. התלמוד מסכם את ההלכה כדלקמן: אמר רב חנא בר ביזנא בשמו של רבי שמעון חסידא: מה שכתוב "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית ישראל לששון ולשמחה (זכריה ח') האם נקרא להם צום או נקרא להם ששון ושמחה? – אלא בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: כך צריך לפרש: בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, בזמן שיש גזרות מלכות – צום. ובזמן שאין גזירת מלכות ואין שלום – רצה הציבור, או היחיד מתענים, רצו לא מתענים" (תרגום-בבלי, ראש השנה, י"ח ע"ב).

מתוך הדיון התלמודי המשקף זמן בו היתה לעם ישראל מידה רבה של אוטונומיה דתית בישראל ובבל אנו יכולים, לדעתי, להסיק מסקנות גם לגבי אופיו של הפולחן בתקופת בין המיצרים בדורנו.

המסורת עומדת לאלו הרוצים לממש את זכותם ולקיים תענית בי"ז בתמוז ולשמור על מקצת דיני אבלות, ההולכים ומתגברים, בין יום זה לבין ט' באב, יום הצום על חורבן המקדש.

יחד עם זאת מחויבים אנו לנסות ולענות לאלו השואלים אותנו כיצד יש לציין את התקופה של בין המיצרים בעת המודרנית בה אנו חיים. האין חובה להתיחס לעובדת בנייתה, לנגד עיננו, של מדינת ישראל? האם מביאים אנו בחשבון שמאז כבוש יהודה על ידי האימפריה הרומית זוהי הפעם הראשונה שאנו חיים, כעם, בחופש על אדמתנו?!

לדעתי, עלינו לייחד את התקופה, לשמר אותה ולהדגיש בפני הציבור כי יש משמעות מיוחדת לזמן זה. אך באותה מידה עלינו ליצוק לתוך המסגרות של התקופה תכנים ומשמעויות חדשות. לשאול את עצמנו כיצד אנו, עכשיו, מתייחסים לעת הזאת בלוח השנה העברי.

דרך זו של עכשוויות הינה לגיטימית ביהדות בכלל ובטיפול בלוח השנה העברי בפרט. כך אנו רואים בהפיכת יום תרועה ליום ראש השנה, בהפיכת חג הביכורים לחג מתן תורה; וכמובן במהפכים שעבר יום ט"ו בשבט, מאז אזכורו במשנה דרך ימי הביניים ותקופת המקובלים ועד ט"ו בשבט של ארץ ישראל מימי העליה הראשונה ועד ימינו.

הייתי רוצה להציע דרכים חדשות אשר תבאנה את הקהילות השונות, דתיות, מסורתיות וחילוניות, לידי הזדהות חזקה יותר עם המשמעות ההיסטורית של התקופה יחד עם העכשוויות-הרלבנטיות שלה.

אחת הדרכים לדון בתקופה זו היא על ידי התייחסות לנושא ההפטרות של שלושת השבועות, הפטרות הידועות בכינויין "תלתא דפורענותא". בתקופת בין המיצרים נקראות שלוש פרשות ושלוש הפטרות: בשבוע הראשון פרשת פנחס או מטות והפטרה בירמיהו א' (האפשרות לשתי הפרשות קשורה בשינויים שבין שנה מעוברת ושנה פשוטה); בשבוע השני פרשת מסעי או מטות-מסעי והפטרה בירמיהו ב' ובשבוע שלישי פרשת דברים והפטרה בישעיהו א'.
ההפטרות הן למעשה הציון היחיד לתקופה במסגרת התפילה.

שאר חלקי התפילה רגילים לחלוטין. הצעתי היא כי במקום להזכיר את חורבן הארץ ואת נבואות הזעם על עתידה של הארץ כפי שהן מובאות מפי ירמיהו וישעיהו בהפטרות, נציין בקהילותינו את בנייתה של הארץ ואת חידוש הקשר בין העם לארצו. מדי שבוע נבחר לעצמנו שנים שלושה קטעי קריאה, אותם נמצא בשער תשעה באב שבסידור התפילה שלנו, ונשלב אותם בתפילת ערבית או שחרית לשבת.

במקום לקרוא לשבתות אלה "תלתא דפורענותא" נקרא להן "שבתות בנין הארץ" או, אם נרצה, "שבתות אתחלתא דגאולה". במסגרת זו יודגש הרעיון החשוב של החיים בארץ, למרות הקשיים שהיא מציבה בפנינו. יודגש הקשר שבין האדם לאדמתו וכי ארץ ישראל אינה נקנית בקלות, אלא במאמץ.
מתוך ראיה זו אני מציע לשנות את סדר הקריאה בהפטרות והוא יהיה כדלקמן: שבת פנחס או מטות - הפטרתה בזכריה ז' א-י, שבת מסעי או מטות מסעי - הפטרתה בזכריה ח' א-יט, שבת דברים – הפטרתה (כמסורת) בישעיהו א', כא - ב', ג'.

שבתות "אתחלתא דגאולה" תהיינה שבתות מיוחדות לתנועה ליהדות מתקדמת בחינת בעל הנס המכיר בנסו, ותקוותי היא שעוד יבוא היום ועם ישראל כולו יהיה מסוגל לשנות בתפילה, כמתבקש בתקופה זו של ההיסטוריה היהודית החדשה ומתוך הבנה שמנהגם הגלותי של אבותינו איננו חייב להיות מנהגנו.


17 בתמוז


9 באב